עע"מ 2470/08 גלורי אסטרופגין נ. שר הפנים

השופט א' א' לוי:

המערערת, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל בחודש יוני 2002 כעובדת בתחום הסיעוד, והועסקה על ידי אישה שהלכה לעולמה בחודש מרץ 2007. ביום 18.7.07 נדחתה בקשתו של מעסיק אחר לאפשר את עבודתה של המערערת אצלו, ובעקבות כך ניתנה לה ארכה של שלושה חודשים כדי לעזוב את ישראל. ביום 13.1.08 הגישה המערערת עתירה כנגד החלטתו של המשיב, ומשזו נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, הוגש הערעור שבפנינו.

סעיף 3(2) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952, קובע כי רישיון לישיבת ביקור ניתן להאריך לתקופה שלא תעלה על שנתיים. אולם, בתיקון משנת התשס"ד הורה המחוקק (בסעיף 3א) כי רישיון ביקור של עובד זר ניתן להאריך לתקופה כוללת של 5 שנים. לעניינם של עובדים זרים בתחום הסיעוד נקבעה הוראה נוספת (סעיף 3א(ב)), וזו מאפשרת לשר הפנים להאריך את תקופת הביקור לתקופות נוספות שלא יעלו על שנה, ובלבד שיתקיימו שני תנאים: העובד הזר הועסק במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל, ברציפות, במשך השנה שבתכוף לפני תום תקופת ההארכה הכוללת; גורם מסומך נתן חוות דעת לפיה הפסקת העסקתו של העובד הזר במתן טיפול סיעודי לאותו מטופל תגרום לפגיעה קשה במטופל.

כאמור, מעסיקתה הראשונה של המערערת נפטרה בסמוך לפקיעת תוקפו של הרישיון שניתן לה, וממילא לא מתקיים בה התנאי הראשון אותו מציב סעיף 3א(2). יתרה מכך, אף שבחודש יולי 2007 היא נדרשה לעזוב את ישראל, הוסיפה המערערת לשהות כאן תוך עשיית דין עצמית, עד שבחודש ינואר 2008 הגישה את עתירתה לבית משפט קמא. גם בטענה לפיה יש לאפשר את שהייתה של המערערת בישראל מכוח סעיף 3א(ג1) לחוק (" נתקיימו נסיבות מיוחדות וחריגות של תרומה של העובד הזר לכלכלה, למשק או לחברה "), לא מצאנו ממש. סעיף זה לא נועד להכשיר את המשך שהייתם של עובדים זרים בישראל, והוא ייוחד למי "שתרם תרומה ייחודית, בעלת היבט ציבורי... בהבדל מפתרון פרטני, אנושי ונדרש ככל שיהיה – לבעייתו של אחד מיחידי הציבור" (בלשונה של כב' השופטת ד' ברלינר בעע"מ 2190/06 מדינת ישראל נ' בואנו , טרם פורסם). בנסיבות אלו איננו סבורים כי נפל פגם בתוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה, ולפיכך דינו של הערעור להידחות.

בפיו של בא-כוח המערערת היו טענות נוספות כנגד חוק הכניסה לישראל, ואף שלא מצאנו בהן ממש נוסיף ונאמר את אלה. הסמכות שניתנה לשר הפנים להאריך את אישור הביקור של עובד זר, נועדה לאפשר לאחרון למצות את פוטנציאל ההשקעה שהשקיע תוך עזיבת מולדתו כדי לתור אחר פרנסה. לאותה סמכות היגיון נוסף, והוא שלא לנתק קשר ויחסי אמון שנוצרו בין מטופל סיעודי לעובד הזר, קשר שמטבע הדברים נבנה במשך תקופה ארוכה. שני אלה אינם מתקיימים במערערת, ולפיכך עם כל ההבנה לרצונה להוסיף ולהתפרנס כאן, מחד, וצרכיו של המטופל, מאידך, אין במקרה הנוכחי דבר המצדיק קביעה כי הוראות הדין או הוראות הנוהל של המשיב אינן סבירות.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.