עע"מ 2526/97 סנדוקה ניהד נ. מדינת ישראל

המבקש כלוא לחמש-עשרה שנות מאסר בפועל, עקב חברות בחוליה שביצעה פיגועי טרור. מועד שחרורו היה ב29.4.2000-. ביום 26.5.96 נדונה בפני וועדת השחרורים בקשת המבקש לשחרור מוקדם בשל ניכוי שליש ממאסרו. בהחלטתה, דחתה הוועדה את בקשתו. הוועדה ציינה, כי הובא בפניה מידע חסוי מטעם נציג השב"כ, ולפיו המבקש משתייך לארגון הג'יאהד האיסלאמי. דבר זה, בצירוף המעשים החמורים שביצע המבקש, הם המונעים, אליבא דוועדה, את שחרורו המוקדם של המבקש.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי בנצרת. בהחלטה מיום 6.3.97, נדחתה עתירתו. דעת הרוב קבעה, כי אכן עיון בחוות דעת השב"כ מגלה כי המבקש חבר בארגון עויין ולאור הרשעתו במעשים חמורים אכן ישנו חשש לפיו שחרורו המוקדם יכול לסכן את בטחון הציבור ושלומו, ובדין נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. דעת המיעוט, מאידך, סברה כי הגם שהוכחה השתייכותו הארגונית של המבקש, עדיין היה מקום לקבוע מהו תפקידו של המבקש ובאיזו מידה יש בהשתייכות זו כדי להקים סיכון בשחרורו. כן צויין, כי הוועדה לא הביאה בחשבון, ומכל מקום לא נימקה, מדוע ומהם נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות עדויות על התנהגותו בין כותלי בית הסוהר. על יסוד מסקנות אלה, קבע שופט המיעוט, כי יש להחזיר לוועדת השחרורים את עניינו של המבקש בכדי שזו תשקול מחדש את עמדתה, תוך התייחסות למגוון השיקולים שבבסיס ההחלטה, ותוך בחינה ביקורתית של דו"ח השב"כ בעניינו של המבקש.

מונחת בפני עתירתו של המבקש ליתן רשות ערעור בעניינו. טיעוניו העיקריים הם כי אי חשיפת החומר החסוי בפניו בדיונים דלמטה מנעו ממנו להוכיח ולאמת את גירסתו כאילו הוא חבר בארגון הפת"ח (ולא בג'יאהד האיסלאמי), ובעיקר, כי הדין עם דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, לפיה מן הדין כי הנושא יוחזר לעיון בפני וועדת השחרורים בכדי שזו תחליט על יסוד כל הפרמטרים שיש ליקח בחשבון.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כעולה מדעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כמו גם מהחלטת וועדת השחרורים, משתייך המבקש לארגון עויין. אף דעת המיעוט לא חלקה על ממצא זה. עובדה זו, בשילוב מעשיו החמורים של המבקש היוו התשתית והיסוד למסקנה בדבר אי קיצור מאסרו של המבקש. לא מתקיימת באיזון זה, כמו גם בהחלטת הוועדה, אי הסבירות שיש בה כדי להצדיק את התערבותנו על דרך של רשות ערעור (ראה: בג"ץ 287/82 היועץ המשפטי לממשלה נ' וועדת השחרורים , פ"ד לז(2) 264, 267). לפיכך, דין הבקשה להידחות.