עע"מ 255/01 אדוארד ללצ'וק נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו - מפי השופטת ר' לבהר-שרון - לפיה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בתנאי "מעצר הבית" המוחלט שהוטל עליו.

1.ביום 27.8.00 הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו עבירות של כליאת שווא ומעשה סדום בקטינה בנסיבות של אינוס, עבירות לפי סעיפים 377 ו347-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 28.7.00, או בסמוך לכך, הגיעו המתלוננת, שהינה קטינה ילידת 1984, וחברתה קטיה לבקר חבר של קטיה בשם אולג במקום עבודתו, ושם פגשו בעורר. השתיים נעתרו להצעתו של אולג להצטרף אליו למסיבת יום-הולדת. לאחר המסיבה, בשעת לילה מאוחרת, הלכו העורר, אולג, קטיה והקטינה למלון "מקסים" בנתניה והזמינו אוכל ושתיה. העורר ואולג הזמינו על דעת עצמם שני חדרים במלון. אולג וקטיה עלו לאחד החדרים והעורר הציע לקטינה להצטרף אליהם. תחת זאת הוביל העורר את הקטינה לחדר אחר ונעל את הדלת. על פי כתב האישום, הוא הורה לקטינה לפשוט את בגדיה ומשסרבה הדף אותה בכוח ונשכב מעליה. הקטינה נעלה עצמה בשירותים, אך העורר פרץ את דלת השירותים, השכיב את הקטינה על המיטה והפשיט אותה. הקטינה ניסתה להתנגד, בכתה וצעקה והעורר סטר לה. העורר החדיר את איבר מינו לפיה ולפי הטבעת שלה, בניגוד לרצונה ועל אף בכיה וצעקותיה. לסוף הוא איים עליה לבל תתלונן במשטרה או תספר למישהו על האירוע.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. ביום 18.9.00 הורה בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ר' לבהר-שרון, על שחרור העורר בערבות ובתנאים מגבילים, כולל "מעצר בית" מלא בפיקוחן של אמו ואישתו. ההחלטה בדבר השחרור נעוצה, ככל הנראה, בהתרשמותו החיובית של בית המשפט מאשת העורר, והאמון שניתן בה כי תקפיד לפקח על העורר ב"מעצר הבית".

3.לאחר שלושה חודשים הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו (ב"ש 92785/00). העורר ביקש ביטול חלקי של מעצר הבית, כדי שיוכל לצאת לעבודה, תחת פיקוח מלא של מעבידו. בבסיס הבקשה עמדה, לטענתו, ההידרדרות במצבה הכלכלי של משפחתו. העורר התחייב כי לא ייכנס לבת-ים, מקום מגוריה של הקטינה. מעבידו של העורר הצהיר בבית המשפט כי יפקח עליו, יאסוף אותו בבוקר מביתו ויחזירו הביתה בתום יום העבודה. המדינה התנגדה לבקשה לשנות את תנאי השחרור בערובה ועמדה על כך שהעורר ימשיך לשהות ב"מעצר בית" מוחלט.

4.ביום 25.12.00 דחה בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ר' לבהר-שרון, את הבקשה. וכך נכתב בהחלטת בית המשפט:

סעיף 52 לחוק המעצרים קובע באילו תנאים ניתן לפנות בבקשה לעיון חוזר. לא מצאתי כי במקרה זה התקיימו התנאים, לא חלו נסיבות חדשות ולא נתגלו עובדות חדשות לגבי המקרה. אמנם, מועדי ההוכחות קבועים לחודש אפריל כאשר קבועים שלושה מועדים רצופים, אך בהתחשב בכך שהמבקש משוחרר בתנאי מעצר בית ובהתחשב בחומרת העבירות אינני סבורה שמדובר בפרק זמן ארוך.

כפי שציינתי בהחלטתי מדובר במעשים חמורים ביותר שבוצעו בכוח בקטינה בניגוד לרצונה והעובדה שבית המשפט נהג עם המבקש לפנים משורת הדין והורה לשחררו למעצר בית איננה מצדיקה עתה כרסום נוסף בתנאי השחרור. יתכן שלאחר עדותה של המתלוננת יהיה מקום לשוב ולשקול את בקשתו של המבקש.

5.על החלטה זו הוגש הערר שלפניי. באת-כוח העורר טענה בפניי, כי העורר מבקש לצאת לעבודה כדי להפחית את הפגיעה הכלכלית באשתו ושני ילדיו. היא הדגישה את עברו הנקי, את אורח חייו הנורמטיבי וציינה כי מאז האירוע, במשך כל התקופה בה שהה העורר ב"מעצר בית", הוא מעולם לא ניסה ליצור קשר עם הקטינה. לדברי באת-כוח העורר, לא נשקפת מהעורר כל סכנה לשלומה של הקטינה ואין כל חשש להשפעה עליה.

6.באת-כוח המדינה התנגדה בתוקף להקלה בתנאי השחרור של העורר. היא הדגישה כי אין מחלוקת על כך שיש ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר ועל קיומה של עילת מעצר. העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות ביותר. שחרור למעצר בית במקרים כאלה חריג כשלעצמו, והתבסס על ההתרשמות מאשת העורר. באשר לפגיעה הכלכלית, באת-כוח המדינה ציינה כי אשת העורר עובדת כמהנדסת ומכאן שיש למשפחה מקור פרנסה כלשהו.

7.בדיון בפניי התברר כי פרשת ההוכחות במשפטו של העורר צפויה להיפתח בחודש אפריל. בתזכורת שנערכה בחודש נובמבר 2000 נקבעו שלושה מועדים לקיום הוכחות במהלך חודש אפריל. באת-כוח המדינה הביעה בפניי את הערכתה, כי ניתן יהיה לסיים את פרשת ההוכחות במהלך שלוש ישיבות אלה.

8.לאחר שעיינתי בטענות בעלי הדין, השתכנעתי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. ער אני לעובדה, כי "מעצר בית" מוחלט, המתמשך על פני זמן ארוך, מקשה על הנאשם ועל בני משפחתו, אך בנסיבות המקרה שלפניי לא מצאתי אפשרות להסתפק ב"מעצר בית" חלקי. העבירות המיוחסות לעורר - מעשה סדום בנסיבות של אינוס וכליאת שוא - הן חמורות ביותר. עבירות אלה מקימות חזקת מסוכנות, אשר לא נסתרה על ידי העורר. מסוכנותו של העורר כלפי הקטינה נראית בעליל. על פי כתב האישום, העורר נהג כלפיה באלימות ובאכזריות רבה, ולא שעה לבכיה וצעקותיה. חסד עשה בית המשפט עם העורר כאשר שיחרר אותו ל"מעצר בית". יש לזכור כי מטרות "מעצר הבית" המוחלט בו נתון העורר הוא להבטיח את הקטינה ואת הציבור בכללותו מפני מסוכנותו של העורר ולהבטיח כי לא ייעשה ניסיון לשבש את הליכי המשפט. מטרות אלה לא ניתן להשיג באמצעות "מעצר הבית" חלקי, תוך שיחרורו של העורר למקום עבודתו. החלטת בית המשפט בדבר "מעצר בית" התבססה, כאמור, על האמון שניתן באשתו כי תפקח עליו. אם ייצא העורר למקום עבודתו ויבוא ברבים, לא יהיה נתון תחת פיקוחה של אשתו. במצב דברים זה מתחזק החשש מפני מסוכנותו הרבה של העורר. כן קיים חשש מפני שיבוש הליכי משפט, במיוחד לאור העובדה שהקטינה טרם העידה בבית המשפט. עדותה צפויה להינתן רק בחודש אפריל 2001. בנסיבות אלה לא מצאתי יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

אי לכך, הערר נדחה.