עע"מ 2591/12 אברהם קבילו נ. עיריית תל אביב

הנשיא (בדימ') א' גרוניס:

1.המערער נכה בשיעור של 100% וסובל מבעיות רפואיות שונות. בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה החזיק המערער בנכס מסחרי ברחוב לבנדה בתל אביב-יפו. לאורך השנים הטילה המשיבה 1 (להלן – העירייה ) על המערער חיובי ארנונה, אשר נכון ליום 2.8.2011 עמדו על סך של 912,880 ש"ח. לאחר דין ודברים של יותר מעשור בין המערער לעירייה, שכלל גם ניסיון פשרה שלא צלח, עתר המערער לבית המשפט המחוזי וביקש כי בית המשפט יורה על העירייה לקיים את הצעת הפשרה שנתגבשה עם העותר ביום 3.3.2009 וכי בית המשפט יקבע כי כל חיובי הארנונה אשר הטילה עליו העירייה, מיום 1.6.1995 ואילך – בטלים. ביום 29.2.2012 דחה בית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת א' קובו ), את העתירה במלואה. המערער ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 30.9.2013 התקיים דיון בערעורו בפני מותב תלתא (הנשיא א' גרוניס ; והשופטים צ' זילברטל ; ו- ד' ברק-ארז ). במהלך הדיון הציע המערער לשלם לעירייה, במסגרת של פשרה, סך של 200,000 ש"ח. בתגובה להצעה השיבה העירייה כי לא תוכל להסכים לסך הנמוך מ-650,000 ש"ח. בסופו של יום הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה. הסכמה זו כללה אף את המשיב 3 (להלן – משרד הפנים ). ביום 1.10.2013 ניתן פסק דין ובו נקבע כי החוב של המערער יועמד על סך של 400,000 ש"ח וכי ניתן יהיה לשלמו תוך 18 חודשים מיום פסק הדין. עוד נקבע כי החוב יישא ריבית והפרשי הצמדה רק בחלוף שמונה חודשים מיום פסק הדין, אם לא ישולם תוך תקופה זו, וזאת החל מתום שמונת החודשים. לבסוף נקבע, כי אם המערער לא יפרע את החוב במסגרת הזמן שהוגדרה, היינו 18 חודשים, הוא יחויב בפיצויים בסך מירבי של 150,000 ש"ח, באופן יחסי ליתרת החוב שתיוותר, אם תיוותר, בתום 18 חודשים (להלן – פסק הדין ).

2.בחלוף כשמונה חודשים מיום פסק הדין, ביום 11.6.2014, הגיש המערער בקשה לבית משפט זה, בה ביקש לדחות את מועד תחילת חיובי הריבית והפרשי ההצמדה, כך שהחוב יישא ריבית והפרשי הצמדה רק בתום 18 חודשים מיום פסק הדין (קרי, דחייה של עשרה חודשים). העירייה התנגדה לבקשה זו, אך לאחר שמשרד הפנים הודיע כי הוא אינו מתנגד לבקשה, זאת בכפוף לאישור העירייה, הסכימה העירייה להזמין את המערער לשימוע בלשכתו של היועץ המשפטי של העירייה, עו"ד עוזי סלמן. ביום 27.10.2014 התקיים השימוע ובסופו החליטה העירייה, לפנים משורת הדין, להיעתר באופן חלקי לבקשתו של המערער ולמחול לו על מחצית מהריבית והפרשי ההצמדה, לגבי התקופה שבין שמונה ל-18 חודשים מיום פסק הדין. העירייה הדגישה כי החלטתה זו מותנית בתשלום מלא של החוב במסגרת הזמנים שנקבעה בפסק הדין, קרי בתוך 18 חודשים מיום פסק הדין. בהחלטה מיום 31.10.2014 צויין, כי דומה שהיעתרותה החלקית של העירייה לבקשת המערער מייתרת את המשך הדיון בבקשה וכי על המערער להגיש הודעה בעניין. המערער בחר שלא להגיש הודעה כאמור ובמקום זאת הגיש בקשה נוספת, ביום 30.11.2014. בבקשה זו ביקש המערער לאפשר לו לשלם 250,000 ש"ח עד ליום 1.5.2015 ואת היתרה של 150,000 ש"ח ב-30 תשלומים חודשיים בסך 5000 ש"ח כל תשלום החל מיום 1.6.2015. בתגובתה, הודיעה העירייה על התנגדותה לבקשה, אך ציינה כי היא עומדת מאחורי ההצעה שהציעה בהליך השימוע. כלומר, בשלב זה מצויות בפנינו שתי בקשות של המערער: האחת, כי החיוב בהפרשי הצמדה וריבית ייכנס לתוקף בתום 18 חודשים; והשנייה, מרחיקת לכת אף יותר, שכן יש בה שינוי מהותי ביותר של פסק הדין לעניין תקופת פירעון החוב של 400,000 ש"ח כפי שנפסק על דרך הפשרה.

3.אין לכחד, כי מצבו הבריאותי והסוציאלי של המערער הינו יוצא דופן, וכי יש לו מקום במערך השיקולים של בית המשפט במסגרת פסק דין על דרך הפשרה. ואכן, בית המשפט היה ער למצב זה עת שניתן פסק הדין ביום 1.10.2013. על כן, מצבו הבריאותי והסוציאלי של המערער, אשר משמש בסיס לבקשות שבפניי, אינו יכול לשמש כהצדקה לסטייה מפסק הדין. על אף האמור, הסכימה העירייה, לפנים משורת הדין, למחול למערער על חלק מהחוב שנקבע בפסק הדין, זאת שוב, בשל מצבו הבריאותי של המערער. יש להצר על כך שבמקום לאמץ את הצעת העירייה, אשר הלכה כברת דרך כלפי המערער, בחר המערער להגיש בקשה שנייה אשר מבקשת לחרוג מפסק הדין אף יותר מבקשתו הראשונה. כפי שצויין, המערער לא הציג כל עילה המצדיקה חריגה מפסק הדין.

4.לאור הדברים האמורים, דין שתי הבקשות להידחות וכך מוחלט. בתגובתה מיום 22.12.2014 עמדה העירייה על הצעתה למחול למערער על מחצית מהריבית והפרשי ההצמדה כפי שנקבעו בפסק הדין, והצעה זו תעמוד בתוקף, כפי שהוגשה על ידי העירייה בהודעתה לבית המשפט, ובכפוף לכך שהמערער יסדיר את החוב בתוך 18 חודשים מיום פסק הדין. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.