פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
2598/14
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המבקש:
פארס הזימה
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל - משטרת ישראל
2. ראש אגף משאבי אנוש
3. המפקח הכללי על המשטרה
בקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
בעצמו'
החלטה
משטרת ישראל החליטה שלא להאריך את שירותו של המבקש, המועסק כבלש בתחנת שדות. המבקש עתר כנגד ההחלטה לבית המשפט המנהלי בירושלים. לאחר דיון בעל פה, ובהסכמת הצדדים, נדחתה העתירה ללא צו להוצאות (כב' השופט מ' סובל ).
המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המנהלי. יחד עם הערעור הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע שבפניי. במסגרת הבקשה נטען כי סיכויי הערעור אינם מבוטלים, וכי לא ייגרם למשטרה כל נזק אם שירותו של המבקש יוארך לתקופה קצרה עד להכרעה בערעור.
בקשה לסעד זמני תיבחן בעיקר על בסיס שני שיקולים: סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות. בין שני השיקולים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כך שכאשר אחד השיקולים נוטה לטובת מבקש הסעד - ייתכן שניתן להקל בדרישה השנייה (ראו למשל: עע"ם 8053/13 המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל נ' ג'ואד (2.2.2014)).
במקרה דנא, המבקש מערער על פסק דין שהתקבל בהסכמת הצדדים. עיון בהודעת הערעור מלמד כי המבקש ממקד את טיעוניו בתקיפת ההחלטה של משטרת ישראל שלא להאריך את שירותו. ברם על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, נראה כי אין בפי המבקש הסבר של ממש מדוע שינה את טעמו לאחר שהסכים בבית המשפט המחוזי לדחיית העתירה, ובחר עתה להגיש על כך ערעור. יצוין כי המבקש היה מיוצג בהליך בפני ערכאה קמא. כמובן, אין בכל האמור כדי לחסום את דרכו של המבקש מלהגיש ערעור על פסק הדין. ברם לנוכח השתלשלות עניינים זו, ובמסגרת הדיונית הנוכחית - בקשה למתן סעד זמני בערעור, נראה לכאורה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים דיים באופן שיצדיק היעתרות לבקשה. על רקע זה, ובנסיבות אלו, אף אין במאזן הנוחות כפי שהוצג כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה.
הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום י' בניסן התשע"ד (10.4.2014).
ש ו פ ט