עע"מ 2711/13 הרמטכ"ל נ. רס"ן ערן אמיר

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) אשר קיבל עתירה מינהלית שהגישו המשיבים, קצינים בצה"ל, קבע כי החלטת המשיבים להוציאם מתכנית שירות "אופק" אינה כדין, והורה על ביטול ההחלטה.

1.

תכנית "אופק" (להלן: התכנית ), המעוגנת בפקודות מטכ"ל, היא תכנית שירות שנועדה לתמרץ קצינים מוכשרים המבצעים בעיקר תפקידים קרביים, להתחייב לשירות קבע ארוך בדרך של מתן הטבות כלכליות. במסגרת התכנית, מיועדים הקצינים לבצע שורה של תפקידים ב"חטיבת זמן" שאמורה להכשיר אותם להתמודד על תפקיד מפקד גדוד (מג"ד) או על תפקידים מקבילים בזרועות הצבא השונות, ולאייש תפקידי פיקוד בכירים במערך הקרבי של צה"ל. המשיבים הם קצינים שנמנו על התכנית, אך אין חולק כי זה שנים מספר שהם לא נכללים בפוטנציאל לקידום לתפקיד מג"ד. בשנת 2010 החליט ראש אכ"א לאמץ את המלצת הוועדה המייעצת ולהורות על הפסקת הימנותם של המשיבים על התוכנית, וכפועל יוצא על הפסקת זכאותם להטבות המגיעות מכוחה מאותה עת ואילך. ביום 14.4.2011 דחה הרמטכ"ל את עררם של המשיבים. המשיבים עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטה זו, בטענה שהיא מנוגדת לפקודות הצבא, מגלמת שינוי מדיניות הפוגע באינטרס ההסתמכות שלהם, עומדת בסתירה לחובת ההגינות ותום הלב, ולוקה בהפליה פסולה ביחס לקצינים אחרים הנמצאים במצב דומה.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) נעתר לעתירה בקובעו כי הגם שהיה ברור שהמשיבים סיימו את "חטיבת הזמן" כמה שנים לפני ההחלטה להוציאם מהתכנית, הם המשיכו להימנות עליה ולקבל את ההטבות שניתנו מכוחה. בית המשפט ניתח את לשון פקודת מטכ"ל הרלוונטית ואת תכליתה, ובא למסקנה שיש לפרשה באופן שמשתתפי התכנית זכאים לקבל את ההטבות הניתנות מכוחה אף לאחר שחלפה "חטיבת הזמן", וזאת עד לסיום שירותם או קידומם לדרגת סגן-אלוף, לפי המוקדם. נקבע כי הצבא אומנם היה רשאי לשנות את מדיניותו כלפי העתיד, אך אין הוא זכאי לפגוע בזכויות של המשיבים לקבל הטבות מכוח התכנית משאלה הסתמכו עליהן. לבסוף נקבע כי הוכח שהאופן שבו יושמה מדיניות הפסקת התכנית בצבא לוקה בהפליה פסולה ביחס לקצינים אחרים. בקבלו את העתירות ציין בית המשפט כי אף שעניינה של העתירה שלפניו במשיבים בלבד, תוצאתה מעשית לגבי כל קבוצת "קציני אופק" שסיימו את חטיבת הזמן והמשיכו להימנות על התכנית (להלן: פסקת ההרחבה ).

3.

מכאן ערעור המבקשים שבגדרו הוגשה הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לעיכוב הביצוע. במישור סיכויי הערעור נטען כי פסק הדין לא ייחס משקל הולם לשיקול דעתם הרחב של גורמי הצבא בניהול כוח אדם; לריסון הנוהג בהתערבות בהחלטות מסוג זה; ולייעודה ותכליתה של התכנית. עוד נטען כי בית המשפט לא הכריע בטענות מסוימות שהועלו בעתירה; וכי שגה כשקבע שהמשיבים הסתמכו על קבלת ההטבות מכוח התכנית לאחר "חטיבת הזמן". אשר למאזן הנוחות, המבקשים טוענים כי יישום פסק הדין על כל אוכלוסיית "קציני אופק" הנמצאת במצב דומה למשיבים יצריך בחינת מעמדם של קצינים אלה וגיבוש עבודת מטה מקיפה בהתייחס לאופן התמודדות הצבא עם דרישותיהם. עוד נטען כי יש קושי בכך שחוסר הוודאות של קצינים במעמדם של המשיבים יימשך בתקופת הערעור, משום שרבים מהם נמצאים על סף סיום שירותם או שכבר שוחררו משירות, ולגביהם עלול להיגרם קושי לגבות חזרה את הכסף שישולם אם יתקבל הערעור; נטען כי השתייכות לתכנית "אופק" טומנת בחובה, לבד מההטבות הכספיות, גם מעמד בארגון צבאי היררכי, ולכן הוצאה והחזרה של קצין לתכנית, ולאחר מכן הוצאה נוספת (אם יתקבל הערעור) כרוכה בקושי רב. נטען כי קבלת ההטבות על ידי מי שאינם זכאים לכך הופכת את ההטבה לפחות ייחודית ופוגעת ביוקרתה; ובדרך זו נפגעת יכולת המשיכה של הטובים לשירות ארוך בצה"ל בכלל, ובאפיק הקרבי בפרט. לבסוף נטען כי פסק הדין משנה מצב קיים ולא מבטל שינוי. לעומת זאת, לטענת המבקשים, משמעות פסק הדין מבחינת המשיבים היא כספית בעיקרה ולא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לשיטתם, סיכויי הערעור נמוכים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם. במישור מאזן הנוחות נטען כי ככל שמדובר במשיבים, עסקינן ברכיב שכר שמשך שנים שולם להם, וככל שהערעור יתקבל לא יהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו ולנכות את התשלום משכרם השוטף או מקצבת הפרישה. לחלופין נטען כי לכל היותר יש מקום לעכב את ביצוע פסק הדין ביחס ליתר הקצינים הנמצאים במצב דומה שלא היו צד לעתירה. באשר לאלה, מסכימים המשיבים כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצוע ומותירים את שאלה זו לשיקול דעת בית המשפט.

4.

כידוע, כלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), אולם ניתן לחרוג מכלל זה בהתקיים שני תנאים: שסיכויי הערעור טובים ושמאזן הנוחות נוטה לכיוון עיכוב הביצוע. בין שני השיקולים קיימת "מקבילית כוחות" במובן זה שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (עע"ם 1873/12 אסום חברה קבלנית בע"מ נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב

(14.3.2012)).

5.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אף אם אניח, מבלי לקבוע מסמרות, כי הערעור מעלה שאלות הראויות לדיון, וביניהן פרשנות פקודת המטכ"ל הרלוונטית על רקע תכליתה, הרי שהשיקול בדבר מאזן הנוחות מכריע הכף לדחיית הבקשה. הטעם לדבר הוא שככל שמדובר במשיבים (שאחד מהם כבר שוחרר משירות סדיר), עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין כספי שאין לו השלכות רוחב משמעותיות. אין בפי המבקשים טענה כי קיום פסק הדין כלפי המשיבים יגרום לנזק בלתי הפיך, וממילא לא הונחה תשתית עובדתית לכך. על כן מאזן הנוחות מטה את הכף בבירור לדחיית הבקשה. למעשה, הבקשה נסבה על "פסקת ההרחבה" – השלכות הרוחב שיהיו לפסק הדין על התנהלות הצבא לגבי יתר הקצינים שנמצאים במעמדם של המבקשים ודרישות שיעלו. דא עקא שפסק הדין ניתן בגדרי עתירה קונקרטית שהגישו המשיבים והוא מחייב כלפיהם בלבד. בהעדר סעד שניתן נגד המשיבים ביחס לקצינים אחרים, ממילא אין מה לעכב.

ודוקו: ההלכה הנובעת מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים היא במעמד של הלכה המנחה את הערכאות הנמוכות ממנה, אך אינה מחייבת את שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה). מקום שרשות מינהלית סבורה כי הלכה מנחה הנובעת מפסק דין טעונה שינוי, מן הראוי שתגיש ערעור על פסק הדין. כך פעלו המבקשים במקרה זה. לכשיינתן פסק דינו של בית משפט זה, שהוא בבחינת הלכה מחייבת, יהא על הרשות לפעול בהתאם לו באופן שוויוני כלפי הכל. הערתו של בית המשפט קמא בפסקת ההרחבה כפופה אפוא לתוצאות הערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות. המזכירות תקבע את הערעור לשמיעה במהלך שנת 2013.