עע"מ 2780/13 ג'יאנג צ'ן נ. משרד הפנים

1.

בפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 19.3.2013 (עת"מ 51968-10-12 ו-עת"מ 52015-10-12, סגן הנשיאה א' יעקב ). בית המשפט קמא דחה עתירות להסדרת מעמדן של המבקשות 1 ו-3 בישראל. הבקשה שבפני היא למנוע נקיטתם שלהליכי הרחקה ומשמורת כנגד המבקשות עד להכרעה בערעור שהוגש בעניין.

2.

בעיקרו של דבר, המבקשות 1 ו-3 (להלן: המבקשות ) הן אזרחיות סין שנכנסו לישראל באשרות תייר. המבקשים 2 ו-4 אף הם אזרחי סין, נשואים, לפי הנטען למבקשות. בשונה מן המבקשות, המבקשים 2 ו-4 נכנסו לישראל כשהם מצוידים באשרות עבודה.

3.

המבקשים 1 ו-2 נכנסו לישראל ביום 27.6.2012 – המבקש 2 באשרת עבודה שתוקפה פג ביום 30.4.2013, והמבקשת 1 באשרת תייר שהייתה תקפה לחודש. כחודשיים וחצי לאחר שפקע תוקף האשרה שברשותה, פנתה המבקשת 1 למשיב על מנת לטפל בהארכת האשרה שניתנה לה, ונקבע לה תור ליום 6.11.2012 לצורך הגשת בקשתה בעניין זה. המבקשת 3 נכנסה לישראל ביום 27.6.2012 באשרת תייר שהייתה תקפה לחודש ימים, וביום 13.9.2012 הונפקה לה אשרת תייר נוספת שהייתה תקפה עד ליום 30.1.2013. המבקש 4 נכנס לישראל כשלושה שבועות לאחר כניסתה לישראל באשרת עבודה שתוקפה עד ליום 30.4.2013.

4.

ביום 24.10.2012 עוכבו המבקשות על-ידי פקחי רשות האוכלוסין בטענה שנצפו באתר בנייה כשהן עובדות בעבודות ריצוף, וזאת למרות שלמבקשת 1 אין אשרה תקפה לשהייה בישראל ואילו למבקשת 3 אשרת תייר בלבד. בהמשך אותו יום נערך למבקשות שימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות והוצאו כנגדן צווי משמורת והרחקה. בנוסף, בוטלה אשרת התייר של המבקשת 3 לאחר שימוע שנערך לה באותו יום בפני ממונה מרחב מרכז וירושלים במינהל אכיפה וזרים של משרד הפנים.

5.

ביום 30.10.2012 הוגשו לבית המשפט קמא עתירות להסדרת מעמדן של המבקשות בישראל – עת"מ 51968-10-12 הוגשה על-ידי המבקשים 1 ו-2, ועת"מ 52015-10-12 הוגשה על-ידי המבקשים 3 ו-4. ביום 30.10.2012 נתן בית המשפט קמא

צווים האוסרים על הרחקתן של המבקשות מישראל עד למתן החלטה אחרת. בהמשך לכך, הוא הורה גם על הוצאתן של המבקשות ממשמורת בכפוף להפקדת סך של 15,000 שקל על ידי כל אחת מהן, וחתימה על התחייבות לעזוב את ישראל תוך 30 ימים (החלטות השופטת ז' בוסתן מימים 8.11.2012 ו-11.11.2012). בשלב זה, המבקשות שילמו את הערבות הנדרשת, חתמו על התחייבות לעזוב את ישראל תוך 30 יום ושוחררו ממשמורת.

6.

למרות ההתחייבויות שנטלו על עצמן, המבקשות לא יצאו מישראל. רק ביום 26.2.2013, מספר חודשים לאחר שניתנו ההתחייבויות, הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשות להארכת תקופת השחרור של המבקשות בערבות עד לסיום הדיון בעתירות. הבקשות הוגשו לאחר שכבר התקיימו דיונים בעתירות. המבקשים הסבירו את האיחור בהגשת הבקשות בכך שסברו בטעות כי ההתחייבות לצאת מישראל התייחסה ל-30 יום לאחר סיום הדיון בעתירות (להבדיל מ-30 יום לאחר השחרור ממשמורת). המשיב התנגד לקבלת הבקשות. בית המשפט קמא הורה למבקשים להגיש תשובה לתגובת המשיב, אך תשובה זו לא הוגשה.

7.

בדיון שהתקיים ביום 19.3.2013 דחה בית המשפט קמא את העתירות. בית המשפט קמא נימק את החלטתו בכך שהמבקשות עשו דין לעצמן, ולמרות שהתחייבו לעזוב את ישראל תוך 30 יום, בפועל הן נשארו בה שלא כדין. בית המשפט קמא הצביע גם על כך שהבקשות להארכת תקופת שחרורן של המבקשות בערבות הוגשו כארבעה חודשים לאחר שחתמו על התחייבויות לצאת מישראל. נקבע, כי בנסיבות אלה שבהן המבקשות עשו דין לעצמן ושהו בישראל מספר חודשים ללא היתר, תוך הפרת החלטות שיפוטיות כמו גם הפרת התחייבויות שנטלו על עצמן, אין הן זכאיות לקבל סעד מבית המשפט.

8.

בקשה שהגישו המבקשים לבית המשפט קמא עוד באותו יום למתן צו ביניים שיאסור על הרחקתן של המבקשות מישראל עד להכרעה בערעור שיגישו נדחתה.

9.

ביום 18.4.2013, כחודש לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא, הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין ויחד עימו בקשה שהוכתרה כבקשה ל"מתן צו מניעה זמני" שבמהותה היא בקשה למתן סעד זמני בערעור. לטענת המבקשים בית המשפט קמא שגה משנתן פסק דין בעתירות ללא בירור המחלוקות העובדתיות בין הצדדים. לטענתם, המבקשות כלל לא עבדו בישראל, והמשיב אף לא הביא ראיה המלמדת אחרת. נטען, כי בתצהירים שהגיש המשיב להוכחת הטענה לפיה המבקשות עבדו בישראל נפלו סתירות, ומשום כך אין בהם כדי להוות ראיה. בנוסף טענו המבקשים, כי אין בשהיית המבקשות בישראל כדי להוות עילה לדחיית העתירות לגופן, בייחוד בהתחשב בעובדה שהמבקשות פנו ביוזמתן לבית המשפט קמא בבקשה להארכת תקופת השחרור בערבות. בכל הנוגע לשיקולי מאזן הנוחות טוענים המבקשים כי ככל שהמבקשות תורחקנה מישראל יהיה בכך כדי לסכל את מתן הסעד המבוקש בערעור.

10.

בהחלטתי מיום 22.4.2013 הוריתי על מתן צו ארעי למניעת הרחקתן של המבקשות מישראל, עד למתן החלטה אחרת, ועל הגשת תגובה מטעם המשיב. ביני לביני, ביום 25.4.2013 נעצרה המבקשת 1 והושמה במשמורת.

11.

בתגובתו, התנגד המשיב למתן סעד זמני בערעור כמבוקש. לטענת המשיב, סיכויי הערעור שהוגש נמוכים, שכן המבקשות עשו דין לעצמן ונשארו בישראל בניגוד להחלטותיו של בית המשפט קמא. לשיטת המשיב, נכון היה לדחות את העתירות שהגישו המבקשים על הסף, נוכח ההלכה השוללת מתן סעד לעותר שעושה דין לעצמו. לגופו של עניין, טוען המשיב כי דין הערעור להידחות, מאחר שמחומר הראיות עולה שהמבקשות עבדו בישראל ללא אשרות מתאימות. בנוסף לכך, טוען המשיב, כי ממילא ביום 30.4.2013 פג תוקפם של רישיונות העבודה שניתנו למבקשים 2 ו-4, וכך נשמט הבסיס להצדקה למתן אשרות למבקשות, גם לשיטת המבקשים. בנוגע למאזן הנוחות, טוען המשיב כי לפי הכלל הקבוע בסעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, יש להרחיק בהקדם את מי ששוהה בישראל שלא כחוק. כן טוען המשיב כי הרחקתן של המבקשות מישראל לא תגרום להן לנזק בלתי הפיך.

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתגובה לה, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, שני שיקולים חולשים על בקשה למתן סעד זמני בערעור: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. איני סבורה כי המבקשים הראו ששיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובתם. בנסיבות העניין, הרחקתן של המבקשות לארץ מוצאן לא תגרום להן לנזק בלתי הפיך, במובן זה שאם יתקבלו ערעוריהן הן תהיינה זכאיות לשוב לישראל (ראו: עע"מ 7140/12 לכ בע"מ נ' משרד הפנים (8.11.2012), פסקאות 18-17; עע"מ 3692/08 קדאלי

נ' משרד הפנים

(14.05.2008), פסקה 4 וההפניות שם). צודק המשיב שמסקנה זו מתחזקת נוכח פקיעת התוקף של אשרות העבודה שניתנו למבקשים 2 ו-4, אשר בהתחשב בה אף הם אמורים לחזור לארץ מוצאם. משהגעתי למסקנה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות איני נדרשת לדון בשאלה של סיכויי הערעור. עם זאת, ניתן להוסיף כי משאין המבקשות מחזיקות באשרות בנות-תוקף הרי שלכאורה נחלש הבסיס לדרישתן להישאר בישראל, מה גם שבינתיים פקע תוקף האשרות שניתנו למבקשים 2 ו-4.

13.

אשר על כן דין הבקשה להידחות. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.4.2013 בטל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.