עע"מ 2913/15 ורדה יוסוביץ נ. עיריית הרצליה - מנהל הארנונה

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים תל-אביב-יפו (כב' השופט מ' יפרח ) בעת"מ 19920-08-14, שניתן ביום 23.3.2015.

2.

תמצית העובדות העומדות ברקע הדברים: המבקשת והמשיבה 2 שכרו נכס בעיר הרצליה והפעילו בו פעוטון משנת 2000 ואילך. בשנת 2006 חתמו על הסכם לפירוק השותפות ביניהן. ההסכם קבע בין היתר כי כל החובות של השותפות, לרבות חובות לרשות המקומית, יחולו על המשיבה 2 ולא על המבקשת.

ביום 7.7.2009 נשלחה למבקשת ולמשיבה 2 הודעה מטעם עיריית הרצליה

(המשיבה 1), לפיה חיובי הארנונה בגין הנכס חושבו בשנים עברו לפי תעריף של דירת מגורים במקום תעריף של "גן שלא בפיקוח". השתיים נדרשו לשלם את הפרשי הארנונה לתקופה של שבע השנים שקדמו להודעה - סכום שעמד בשעתו על כ-135,000 ₪. המשיבה 2 הגישה השגה על חיובים אלה, ומשזו נדחתה הגישה ערר, שנדחה אף הוא. העירייה שלחה דרישה לתשלום החוב האמור בקשר לנכס, והחלה בהליכי גבייה, שכללו עיקול של חשבונה של המבקשת בבנק. המבקשת פנתה ביום 17.5.2011 באמצעות עורך דינה למשיבה 1 וטענה כי אינה חייבת דבר, כיוון שהסכם פירוק השותפות עם המשיבה 2 הטיל עליה את מלוא החובות. היא אף המציאה לעירייה מסמך מאת המשיבה 2 שאישר טענה זו, אך העירייה לא ניאותה לקבלו כיוון שלא הוגשה הודעה על שינוי המחזיקים בנכס בזמן אמת. המבקשת פנתה לעירייה עוד מספר פעמים בנושא, ובדרישה לביטול חוב הארנונה מטעמים אחרים. לבסוף, הגישה המבקשת את עתירתה לבית המשפט קמא, וטענה נגד החיוב הרטרואקטיבי בארנונה, נגד חיובה שלה במקום המשיבה 2 בלבד ונגד סיווג הנכס.

3.

בפסק דינו קבע בית המשפט קמא, כי סיווג הנכס כפעוטון לא חרג מן הדין, וכי העירייה הרימה את הנטל שרבץ לפתחה להראות כי בנסיבות העניין חיוב הארנונה הרטרואקטיבי נעשה כדין. זאת, נוכח האשם מצד המבקשת ומצד המשיבה 2 שלא העמידו את העירייה על טעותה בחיוב הארנונה הגם שהיה בכוחן לעשות כן ללא קושי. עוד נקבע, כי לא הייתה הסתמכות מצד המבקשת והמשיבה על שומת הארנונה שנשלחה אליהן מדי שנה. ולבסוף נקבע כי המבקשת אכן חדלה מהחזקת הנכס בשנת 2006, אך לא קיימה את חובתה להודיע על כך לעירייה; אך יחד עם זאת, בבדיקה שביצעה העירייה בשנת 2009 היא הייתה יכולה לעמוד ללא קושי מיוחד על כך שהמבקשת חדלה מהחזקת הנכס.

נוכח כל אלה קבע בית המשפט כי העותרת נושאת בחובה לתשלום הארנונה על פי הסיווג שנקבע לתקופה שמיום 1.9.2002 ועד 16.6.2009, ואולם " טוב תעשה העירייה אם תפעל לפי האמור בפסקה 23 לעיל (על אף שאינה חייבת לעשות כן). "

בפסקה 23 לפסק הדין הנזכרת נקבע כך:

"23. ...מצופה מן העירייה כי תפעל לגביית החוב כדלקמן:

בגין התקופה שמיום 1.9.02 ועד ליום 1.2.06, החיוב הינו של העותרת והמשיבה 2 ביחד ולחוד ויש לפעול לגבייתו משתיהן כאחת;

בגין התקופה שמיום 1.2.06 ועד ליום 16.6.09 - החיוב הוא אמנם ביחד ולחוד, אך ראוי לפעול תחילה לגבייתו מן המשיבה 2, לפי שבמועדים אלה אין מחלוקת אמיתית (למצער: בינה לבין העותרת) כי המשיבה 2 החזיקה בנכס וניהלה בו גן ילדים;

בגין התקופה שמיום 16.6.06 ואילך - החיוב הוא של המשיבה 2 בלבד, שכן היא הייתה המחזיקה היחידה ."

4.

ביום 28.4.2015 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין. הערעור נסוב בעיקרו על שתי קביעות של בית המשפט קמא: הקביעה בדבר חוקיות הגבייה הרטרואקטיבית והקביעה לפיה המבקשת חייבת בתשלום החוב, חרף הודעת המשיבה 2 שהיא החייבת הבלעדית בארנונה. בד בבד עם הערעור הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצוע הליכי גבייה, בהם פתחה המשיבה 1 לאחר מתן פסק הדין.

בבקשה נטען כי למבקשת ולמשפחתה אין די נכסים למימון החוב, שבינתים תפח ועומד לטענתה על כ-300,000 ₪. לפיכך נטען כי הנזק שעלול להיגרם למבקשת אם ייגבה החוב באופן מיידי הוא גדול מאוד ולא מידתי. עוד נטען כי החיוב הוטל,

רטרואקטיבית, בשנת 2009, ומאז לא עשתה העירייה דבר לגבייתו, ולכן עיכוב נוסף לא יגרום נזק למשיבה 1. המבקשת מוסיפה ומציינת כי גם אם המשיבה 2 אינה הנושאת הבלעדית בנטל חוב הארנונה, בית המשפט קבע שגם היא חייבת בתשלום. לפיכך, לא ברור מדוע הליכי הגבייה ננקטים רק כלפיה. ובאשר לסיכויי הערעור נטען כי בית המשפט קמא הכשיר חוב ארנונה רטרואקטיבי בניגוד להלכה הפסוקה בסוגיה זו.

5.

בתשובתה לבקשה טענה העירייה כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שאם ימומש פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, לא יהיה ניתן להשיב למבקשת את הכספים שנגבו ממנה. יתר על כן, נטען, הנטייה בפסיקה היא שלא לעכב ביצועו של פסק דין כספי, מן הטעם שביצוע מידי של פסק דין כזה לא יגרום נזק בלתי הפיך. כמו כן, המבקשת לא הבהירה מדוע לא תוכל להסתייע בקרוביה או ברכושה לצורך גיוס כספי החוב, כאשר ברשותה בית ששוויו רב. טענותיה למצב כלכלי לא שפיר רק מצדיקות ביצוע פסק הדין מיד, על מנת למנוע סיכול של קבלת התשלום. בבקשה מודגש כי הוצאות המשפט שנפסקו לטובת העירייה טרם שולמו. כן הוכחשה הטענה שהעירייה אינה פועלת לגביית החוב גם מהמשיבה 2. לדידה של

העירייה, גם סיכויי הערעור נמוכים מאוד, כיוון שהוא מבוסס על ניסיון לסתור קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא. ולבסוף נטען כי בערעור הועלתה לראשונה טענת התיישנות, והדבר מהווה הרחבת חזית אסורה שדינה להידחות על הסף.

6.

אכן, הכלל הוא כי בעל דין שזכה בהליך משפטי זכאי בדרך כלל לממש את פירות זכייתו ללא דיחוי, ועל בעל דין המבקש לחרוג מכלל זה להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים לזכייתו בערעור וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. אולם במקרה הנדון הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה לעיכוב ביצוע בדין יסודה.

7.

בנסיבות הענין דנן, שעל עיקריהם עמדתי לעיל, אני סבור - מבלי לקבוע מסמרות - כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת אינם מבוטלים כלל. זאת, בעיקר בשים לב לעובדה שההלכה היא כי " ידו של בית המשפט תהא קפוצה בהתרת חיובי ארנונה למפרע " (ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות , פ"ד נד(2) 433, 451 (2000) ורבים זולתו). על כן, הצידוק להטלת תוספת חיוב רטרואקטיבית ולמלוא תקופת ההתיישנות, אינו פשוט כלל (השוו לאחרונה: עע"מ 89/13 עיריית רמת גן נ' הראל (24.2.2015), שם אישר בית משפט זה החלטה להטלת חיוב רטרואקטיבי לתקופה של שנתיים על מי שהתחמק לחלוטין מתשלום ארנונה במשך עשרות שנים).

8.

ובאשר למאזן הנוחות, סכום החוב הוא גבוה, ואין זה ברור כלל מדוע העירייה עומדת על כך שיוטל על המבקשת - בין באופן בלעדי, כטענת המבקשת, ובין לצד המשיבה 2 - כאשר המשיבה 2 מודה בכך שהיא הנושאת הבלעדית לחובות הארנונה בגין הנכס הנדון.

9.

אשר על כן הבקשה מתקבלת. ביצוע פסק הדין מושא בקשה זו יעוכב, וכן כל הליך לגביה או למימוש פסק הדין - עד למתן פסק דין בערעור.