עע"מ 2995-22 עע"מ 2995-22

השופט נ' סולברג:

המערערת הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, להורות למשיבה לאפשר לה למצות את זכותה לרכוש את הדירה שבה היא מתגוררת, ברח' קהילת ורשה 71, תל אביב. ב"כ המשיבה ביקש לדחות את העתירה על הסף, משום שהסכם השכירות שעליו חתומה המערערת, הוא הסכם שכירות בלתי-מוגנת, הסכם שנחתם עם המשיבה, שלא ב'כובעה' כמנהלת דיור בדיור הציבורי עבור משרד השיכון. אֵלו הם יחסי-שכירות במישור האזרחי, הפרטי, לגביהם אין סמכות שיפוט עניינית לבית המשפט לעניינים מינהליים. העתירה גם לא תקפה החלטה כלשהי של רשות מינהלית, וגם מן הטעם הזה, לטענת ב"כ המשיבה, לא יכלה המערערת לבוא בשערי בית המשפט לעניינים מינהליים.

בית המשפט לעניינים מינהליים דן בבקשתה זו של המשיבה, שקל את טענות הצדדים לגביה, ומצא כי דין העתירה להידחות על הסף. טענות המשיבה גובו במסמכים, ולעומתה – לא נשאה המערערת בנטל המוטל עליה להראות שהדירה ניתנה לה למגורים משום שנמצאה זכאית לדיור ציבורי על-ידי משרד השיכון. בלא הוכחה כזו – לא יכולה הייתה המערערת להוכיח את זכותה הנטענת לרכישת הדירה בה היא מתגוררת. בהסתמך על נסח רישום המקרקעין נקבע שהדירה היא בבעלות המשיבה, והסכם השכירות של המערערת עם המשיבה נעשה כהסכם שכירות בשוק הפרטי.

העתירה נדחתה אפוא. בית המשפט לעניינים מינהליים ציין כי ניתן היה לחסוך את הדיון לפניו, אילו שעתה המערערת לטענות הסף שהועלו עוד בטרם התקיים הדיון. למרות זאת, בגלל שהמערערת לא היתה מיוצגת, וכדי להפיס את דעתה, נתן לה בית המשפט את יומה ונמנע מלדחות את עתירתה על הסף ללא דיון. פרוטוקול הדיון מלמד על הסבלנות ואורך-הרוח שגילה בית המשפט לעניינים מינהליים כלפי המערערת. "ואולם, על העותרת לדעת, שלניהול הליך משפטי, לבזבוז הזמן היקר של הצד השני יש מחיר. בכל זאת, לפנים משורת הדין, בנסיבות העניין, אמנע הפעם מפסיקת הוצאות" (עמ' 2 לפסק הדין).

המערערת לא השלימה עם פסק הדין, חזרה וטענה לפנינו את אשר טענה בבית המשפט לעניינים מינהליים, אך לא היה מענה בפיה להניח את דעתנו בעקבות שאלותינו במה טעה בית המשפט לעניינים מינהליים, ומה ההצדקה להתערב בפסיקתו.

המערערת חזרה כאן על טענותיה שם, ב"כ המשיבה השיב, הדגיש כי אין מדובר בדירה השייכת למאגר הדירות בדיור הציבורי, כי אין למערערת כל מעמד ואף לא זכות לרכוש את הדירה, וכי דין הערעור להידחות.

אכן כך. בתוקף סמכותנו שלפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ותקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין מושא הערעור, כי אלו תומכים במסקנה המשפטית, וכי אין במסקנה זו טעות שבחוק, החלטנו לדחות את הערעור.

הערעור נדחה אפוא בזאת.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות בסך 10,000 ₪.