עע"מ 326/22 המשרד לביטחון פנים נ. פלוני

1.

המשיבה החזיקה ברישיון כלי ירייה ארגוני מאז יום 8.6.2018, שתוקפו עתיד היה להסתיים ביום 31.12.2020 (להלן: הרישיון ). בחודש ינואר 2020 נפתח תיק חקירה נגד המשיבה בחשד לעבירות החזקת סכין שלא למטרה כשרה, איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (להלן:

תיק החקירה ). ביום 17.2.2020 ה ודיע פקיד רישוי כלי הירייה למשיבה כי רישיונה מבוטל בשל המלצת משטרת ישראל, הנשענת על תיק החקירה נגדה. ביום 30.4.2020 נשלחה למשיבה הודעה שלפיה תיק החקירה נסגר בעילה של העדר אשמה פלילית. ביום 12.7.2020, כחמישה חודשים לאחר שהתקבלה ההחלטה בדבר ביטול רישיונה, פנתה המשיבה בבקשה לחידוש רישיון. בקשה זו נדחתה ביום

13.8.2020 על ידי פקיד רישוי כלי הירייה. על החלטה זו לא הגישה המשיבה ערר. ביום 25.1.2021 פנתה המשיבה פעם נוספת בבקשה לחידוש רישיון. גם בקשה זו נדחתה על ידי פקיד רישוי כלי הירייה ביום 17.3.2021. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לממונה במשרד לביטחון פנים (להלן: הממונה ), שנדחה ביום 8.6.2021 בהתבסס על התנגדות המשטרה לחידוש הרישיון (להלן: החלטת הממונה ). כאמור בהחלטת הממונה, התנגדות המשטרה התבססה על ראיות מינהליות מתיק החקירה הסגור שלפיהן יש בחידוש רישיון הנשק של המשיבה כדי לסכן את שלום הציבור וביטחונו. המשיבה הגישה עתירה נגד החלטה זו של הממונה.

2.

ביום 29.11.2021 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר ) את העתירה והורה על החזרת רישיונה של המשיבה לידיה. בית המשפט קבע כי ככלל, המשטרה אינה רשאית לבסס את המלצתה לעניין רישיון כלי ירייה על תיק חקירה שנסגר בהעדר אשמה, מלבד במקרים חריגים, נדירים וקיצוניים וזאת תוך מתן הנמקה מיוחדת המצדיקה הסתמכות על מקור המידע האמור. זאת בשים לב למהותה של עילת סגירה זו, ולכך שעל פי הנחיית פרקליט המדינה 1.3 "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'היעדר אשמה'" (11.10.1989), לא ניתן יהיה לעשות כל שימוש במידע אודות תיק חקירה שנסגר בעילה האמורה. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין יש לסווג את החלטת הממונה כביטול רישיון קיים, ומשכך יש להקפיד ביתר שאת על התשתית העובדתית שמבססת את ההחלטה. בית המשפט ציין כי

בשל התנגדות המשיבה, לא נחשף לראיה המינהלית אשר ביססה את החלטת הממונה, ומשכך למדינה עומדת חזקת התקינות; ואולם, בהיעדר הנמקה לכך שלמרות שתיק החקירה נסגר בהיעדר אשמה לא שונתה החלטת הממונה בעניין בקשת העותרת לחידוש רישיונה, מצא בית המשפט כי החלטת הממונה אינה סבירה. לצד זאת חייב בית המשפט את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח.

3.

המבקשים הגישו ערעור על פסק דין זה, ולצד הערעור את הבקשה שלפניי – לעיכוב ביצוע החלק האופרטיבי של פסק הדין, שמחייב את המבקשים להחזיר למשיבה את רישיונה. בכל הנוגע למאזן הנוחות, הדגישו המבקשים כי עמדת גורמי המקצוע במשטרה היא שמהמשיבה נשקף סיכון לשלום הציבור, וזאת על רקע ראיות מינהליות שמבססות טענה זו. בצד טענות אלה טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור טובים, בהעדר הצדקה להתערבותו של בית המשפט בהחלטת הממונה, שהפעיל שיקול דעתו במקצועיות. לטענתם, שגה בית המשפט בקביעתו שלפיה נדרשת הנמקה מיוחדת לשם הסתמכות על תיק חקירה שנסגר בהיעדר אשמה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בנסיבות שבהן לא עיין בית המשפט בחומר החקירה בעניינה של המשיבה, לא הופרכה חזקת התקינות העומדת לרשויות המינהל בהחלטותיהן.

בהחלטתי מיום 13.1.2022 הוריתי על מתן צו ארעי שלפיו החלק האופרטיבי של פסק הדין יעוכב. כן התבקשה תשובת המשיבה.

4.

לשיטת המשיבה, לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות חריגות אשר מצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי היא נדרשת לאקדח לצרכי עבודתה וכי עיכוב ביצוע פסק הדין יפגע ביכולתה להתפרנס. בכל הקשור לסיכויי הערעור סבורה המשיבה כי פסק הדין לא מקים כל עילת התערבות. לשיטתה צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי הממונה אינו מוסמך לבסס את החלטתו על תיקים סגורים בעילה של "העדר אשמה", ומכל מקום מדובר במידע ישן ולא רלוונטי ומשכך הממונה לא עמד ברף "הראיות המנהליות" הנדרש לצורך ביטול רישיון כלי ירייה קיים.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, את התשובות לה ואת צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע, הזוכה בתביעתו זכאי ליהנות מפירות זכייתו ומשכך ככלל אין בעצם הגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו (תקנה 42 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). על המבקש עיכוב ביצוע להצביע על התקיימותם של שני תנאים שמקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי הערעור טובים, ומאזן הנוחות נוטה לטובת קבלת הבקשה (עע"ם 7099/20 עיריית טירה נ' עבד אלפתאח נאסר , פסקה 6 (10.11.2020); עע"ם 6920/13 נטו

אינווסטמנט בע"מ נ' חברת רכבת ישראל בע"מ , פסקה 5 (20.10.2013)). סבורני כי בנסיבות העניין – ואף מבלי להידרש לסיכויי העתירה לגופם – מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת קבלת הבקשה. זאת בשים לב לטענות בדבר המסוכנות הנשקפת מהמשיבה לשלום הציבור באם תחזיק כלי ירייה (וראו: עע"ם 7710/18 המשרד לביטחון פנים נ' אבו ג'אבר , פסקה 8 (3.12.2018); עע"ם 5985/10 מדינת ישראל נ' עמר , פסקה ד (18.8.2010)), ובפרט בנסיבות שבהן המשיבה סירבה כי בית המשפט קמא יעיין בחומרי החקירה, ומשכך לא נסתרה חזקת התקינות שלפיה ישנן ראיות מינהליות המבססות טענה זו (ראו והשוו: עע"מ 1418/21 ציקורל המרה בינלאומית בע"מ נ' רשות שוק ההון, ביטחון וחיסכון, פסקה 16 (22.3.2021)). ואולם, נוכח החשש לפגיעה בפרנסתה של המשיבה, יש מקום להורות כי הערעור יישמע במהלך שנת המשפט הנוכחית. עד אז יעוכב ביצוע פסק הדין.

בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות .