עע"מ 3299/16 אלכסנדר דינר נ. משרד הפנים

בקשה למתן צו ביניים המורה למשיב, משרד הפנים, להימנע מביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ( השופט ר' שפירא ) בתיק עת"ם (מנהליים חי') 20687-12-15 מיום 16.3.2016, בגדרו נדחתה עתירת המבקשים להסדרת מעמדה בישראל של המבקשת 2, ונקבע כי תצא מן הארץ עד ליום 1.5.2016.

1.העובדות הרלבנטיות לענייננו, בתמצית, הן כדלקמן: המבקש 1 הוא אזרח ישראלי (להלן: המבקש ). המבקשת 2 היא נתינת בלרוס (להלן: המבקשת ). בשנת 2008 נדחתה בקשת המבקשת לקבלת מעמד "עולה", משנמצא כי תעודות הלידה שהציגה אינן אמינות. בשנת 2009 נכנסה המבקשת לישראל באשרת "תייר", ושהתה בישראל כשלוש שנים, עד ליום 9.4.2012, תוך חריגה מאשרת התייר שניתנה לה. במהלך שהייתה בישראל, הגישה המבקשת בקשה לקבלת מעמד "עולה" בשנית. בקשה זו נדחתה אף היא ביום 8.2.2010, מן הטעם שהמסמכים שהגישה, כמו גם הטענות שהעלתה לפני משרד הפנים נמצאו בלתי אמינים. בעקבות זאת, עתרה המבקשת לבג"ץ (7151/09), אך חזרה בה מעתירתה בהמלצת בית המשפט, וזו נמחקה.

כעבור שנתיים, חזרה המבקשת לישראל לביקור בן שבועיים באשרת "תייר", במהלכו גמרה אומר להינשא למבקש, שאותו הכירה לטענתה במהלך שהותה הקודמת בישראל. ביום 27.3.2015 נישאו המבקשים בבלרוס. כשבוע לאחר מכן, שבה המבקשת ונכנסה לישראל באשרת "תייר", שאותה קיבלה במינסק. בבקשת האשרה, לא ציינה המבקשת שנישאה לישראלי, אלא טענה כי מטרת כניסתה לישראל היא "ביקור חברה". ביום 17.5.2015 (כשלושה שבועות לאחר שפקעה אשרת התייר של המבקשת) פנו המבקשים בבקשה לקבלת מעמד בישראל לבן זוג זר הנשוי לישראלי, בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה מס' 5.2.0008. ביום 9.7.2015 נערך למבקשים ראיון והוארך היתר התייר של המבקשת בשלושה חודשים. המבקשת הופנתה להתייחסות משרד ראש הממשלה לבקשתה, וזה המליץ לסרב לבקשה. באופן דומה, המשיב התרשם כי הנישואין בין המבקשים הם פיקטיביים, בין השאר, מאחר שלא הוצגו ראיות על קיום קשר זוגי, והחליט ביום 29.10.2015 על דחיית הבקשה. המבקשת הגישה ערר על דחיית בקשתה ביום 11.11.2015, והערר נדחה ביום 26.11.2015 על-ידי ועדה לשכתית בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה בחיפה. בהחלטה זו צוין כי המבקשת לא פעלה בתום לב, כאשר לא יידעה את נציגות הרשות על דבר כוונתה להשתקע בישראל. נגד החלטה זו עתרה המבקשת לבית משפט קמא.

2.ביום 16.3.2016, דחה בית משפט קמא (כב' השופט ר' שפירא ) את העתירה, לאחר שהגיע למסקנה כי "בנסיבות העניין לא נפל בהחלטת המשיב פגם המצדיק התערבות" . בית משפט קמא עמד על כך שהמבקשים לא הציגו לפניו כל תעודה רשמית המעידה על נישואיהם, והסיק כי התשתית העובדתית לביסוס טענתם לוקה בחסר ומחזקת את התרשמותו השלילית של המשיב מגרסתם. כמו כן, עמד בית משפט קמא על הכלל לפיו מתחם שיקול הדעת המסור למשיב בבקשות מעמד בישראל הוא רחב, ובית המשפט יתערב בהחלטותיו רק אם יזהה חריגה משמעותית ממתחם הסבירות, או פגם המצדיק את התערבותו. החלטת המשיב נמצאה סבירה, בין השאר, נוכח הקביעה כי "יש בסיס איתן למסקנה כי לא נרקם בין העותרים קשר זוגי, כן ואמיתי" . נקבע כי המבקשת תצא מישראל עד ליום 1.5.2016 והמבקשים חויבו בתשלום הוצאות בסך של 5,000 ₪.

בעקבות החלטה זו הוגשה הבקשה לצו ביניים (שלמעשה היא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור) שלפני.

3.לטענת המבקשים, פסק דינו של בית משפט קמא מקפח אותם וגורם להם עיוות דין. נטען כי לא ניתנה למבקשת אפשרות להסדיר את מעמדה בישראל כדין. עוד נטען כי הרחקת המבקשת פוגעת בזכות המבקשים למשפחה, עלולה לגרום לקריסתה, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, שכן אינו גורר פגיעה בזכויות מוקנות ויש בו משום הקפאת מצב הדברים הקיים ערב הגשת הערעור.

לטענת המשיב, אין מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין. נטען כי סיכויי הערעור להתקבל הם קלושים, נוכח העדר ניקיון הכפיים, מחמת חוסר תום לבה של המבקשת, ובהעדר הוכחות לקשר הזוגיות הנטען בין המבקשים. עוד נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, כיוון שהמבקשת תוכל לשוב ארצה במידה והערעור יתקבל, בעוד שהאינטרס הציבורי מחייב את הרחקתה המיידית.

4.דין הבקשה להידחות.

כידוע, על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות במתן הסעד הזמני נוטה לטובתו, במובן זה שאם תידחה בקשתו ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו, בין היתר, עע"ם 555/16 י.ח. דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל , פס' 4

והאסמכתאות שם (1.3.2016); עע"ם 5447/13 האגוס נ' משרד הפנים

(7.11.2013)).

אשר לסיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות ובזהירות הנדרשת, מן החומר שלפני עולה כי הסיכויים לקבלת טענותיה של המבקשת לפיהן לא ניתנה לה אפשרות להסדיר את מעמדה בישראל (ואף כי מדובר ב"הפליה" ו"רדיפה" של המבקשת על-ידי המשיב), אינם גבוהים. בקשתה של המבקשת להסדרת מעמדה נבחנה כ שש פעמים, הן על-ידי נציגי המשיב, הן על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, ואף על-ידי בית משפט זה. על פני הדברים, גורמי המשיב, כמו גם בתי המשפט אשר דחו את בקשת המבקשת, נימקו את החלטותיהם כראוי. לכך יש להוסיף את החסר הראייתי בהוכחת טענות המבקשת ואת ההתרשמות השלילית של הערכאות והגורמים השונים מגרסתה של המבקשת.

אשר למאזן הנוחות, כידוע, כאשר עסקינן בבקשת סעד זמני למניעת הרחקה מישראל, "נפסק בבית משפט זה, כי הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקה מישראל איננו בלתי הפיך, מן הטעם שבמידה ויזכה המערער בערעורו יוכל הוא לשוב ארצה" (ראו עע"ם 374/10 פלוני נ' משרד הפנים (17.5.2012); והשוו בר"ם 9263/09 פוגואו נ' משטרת ישראל , פס' 8 לפסק דינו של השופט ח' מלצר והאסמכתאות שם (1.12.2009)). בענייננו, נדמה כי אין כל מניעה למבקשת לשוב לישראל ככל שערעורה יתקבל, ומכאן שהפגיעה בה בעקבות דחיית בקשת הסעד הזמני אינה בלתי הפיכה. מה גם שבניגוד לטענת המבקשת, אין במתן הסעד "משום הקפאת המצב הקיים ערב הגשת הערעור", שכן נוכח קביעתו של בית משפט קמא שהייתה בארץ אינה חוקית.

5.אשר על כן, הבקשה נדחית. החלטת השופט י' עמית

מיום 19.4.2016 שבה ניתן צו ארעי למניעת הרחקת המבקשת מישראל, מבוטלת בזה. על המבקשת לצאת מן הארץ עד ליום 1.7.2016. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ₪.