עע"מ 3390/12 משה שיטרית נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור לפי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ) , לפיו ייאסר על המשיבים להעביר את מכון הרישוי מושא הבקשה ממקומו הנוכחי למקום אחר. בנוסף, מבוקש לעכב את ביצוע תשלום הוצאות המשפט שנפסקו לחובת המבקש.

1.

עד שנת 1993 היה המבקש הבעלים של "מכון רישוי שטרית" (להלן: המכון ), שהינו תחנת בדיקה לכלי רכב בבית שמש. בנוסף, המבקש הינו הבעלים של מוסך הצמוד למכון (להלן: המוסך ). בשנת 1993 הודיע המשיב 1 (להלן: משרד התחבורה ) למבקש על הפסקת הפעילות במכון בשל ליקויים שונים בהפעלתו, וביניהם אי הפרדה משפטית ומנהלית בין המכון למוסך. בסמוך להודעה זו נחתם בין המבקש לבין המשיב 2, שהינו בנו (להלן: עמרם ), הסכם להשכרת המכון, לפיו השכיר המבקש לעמרם את המכון והציוד שבו, באופן שיאפשר לעמרם להפעיל את המכון תוך הסרת הליקוי שנגע להפרדה בין המוסך לבין המכון. לאחר מספר שנים נחתם בין הצדדים הסכם שכירות נוסף בנוגע למכון. בשנת 2008 התגלע בין המבקש לבין עמרם סכסוך בנוגע להסכמי השכירות, ובמסגרתו הם ניהלו מספר הליכים בפני ערכאות שונות, שאינם נדרשים לעניין ולא מצאתי לפרטם.

ביום 24.6.08 שלח המבקש הודעה לראש תחום תחזוקה במשרד הרישוי ובה טען כי בכתבי ההרשאה שהוציא משרד התחבורה במשך השנים נפלה טעות קולמוס. על פי הטענה, הטעות מקורה בכך שכתבי ההרשאה הוצאו על שמו של עמרם, אולם מאחר שהמבקש הוא הבעלים של המקרקעין עליו מצוי המכון, כתב ההרשאה צריך להיות על שמו. ביום 5.7.08 נשלחה למבקש תשובה, לפיה לא נפלה בכתבי ההרשאה כל טעות, שכן כתב הרשאה לא אמור להינתן לבעל הקרקע אלא למפעיל המכון, ואין מחלוקת כי עמרם הוא שמפעיל את המכון משנת 1994. כמו כן עדכן משרד התחבורה את המבקש כי לאחרונה הגיש עמרם בקשה להעתקת המכון למיקום אחר בעיר. ביום 20.12.11 נתקבלה החלטת משרד התחבורה, לפיה עמרם רשאי להעתיק את המכון. על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עם הגשת העתירה, העניק בית המשפט (כבוד השופט נ' סולברג) למבקש צו ארעי לשימור המצב הקיים.

2.

ביום 20.4.12 דחה בית המשפט (כבוד השופט י' נועם) את העתירה. טענתו של המבקש, לפיה משרד התחבורה טעה עת הנפיק למכון כתבי הרשאה שנשאו את שמו של עמרם ולא את שמו, נדחתה מן הטעם שהיא הועלתה בשיהוי כבד של כ-18 שנה. גם לגופו של עניין נדחתה הטענה, שכן התשתית העובדתית שנפרסה בפני משרד התחבורה הצביעה על כך שעמרם הוא המפעיל והמנהל המקצועי של המכון החל משנת 1994, ואין זה מתפקידו של המשרד להתחקות אחרי בעל הקרקע או מפעיליו הקודמים של המכון. עוד צוין כי ככל שלמבקש טענות כלפי עמרם במישור החוזי והקנייני, הרי שאין זה ההליך המתאים לכך.

3.

עם דחיית העתירה, ביטל בית המשפט את הצו הארעי. משכך, הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בקשה להחיות את הצו הארעי שניתן לו במסגרת העתירה. בית המשפט (כבוד השופטת נ' בן אור) דחה את הבקשה, מן הטעם שהצו הארעי שניתן למבקש קטע את הפעילות במכון הרישוי היחידי בבית שמש, וכי עם דחיית העתירה השתנה מאזן הנוחות לטובת עמרם. פרט לכך צוין כי המדובר בהחלטה הפיכה הניתנת לפיצוי כספי.

4.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור ולצידו את הבקשה שבפניי. המבקש טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן ככל שלא תתקבל הבקשה, אזי יהיה קושי רב להשיב את המצב לקדמותו, והמבקש ייאלץ לשאת בעלויות כבדות ביותר. באשר לתשלום הוצאות המשפט טוען המבקש כי ככל שהוא לא יעוכב, אזי לא יוכל המבקש להיפרע מעמרם ככל שיתקבל ערעורו. באשר לסיכויי הערעור, סבור המבקש כי הינם גבוהים, וזאת בשל טעויות משפטיות בולטות שנפלו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

5.

משרד התחבורה מתנגד לקבלת הבקשה. באשר לסיכויי הערעור נטען כי הינם קלושים, נוכח קביעת בית המשפט שהעתירה הוגשה בשיהוי כבד וכי לא נפל כל פגם בהחלטה לאשר את העתקת המכון. בנוסף, כל הטענות שמעלה המבקש בערעור הועלו ונדחו על ידי בית המשפט. לעניין מאזן הנוחות נטען כי הוא אינו נוטה לטובת המבקש. אם תתקבל הבקשה ייסגר המכון, שהינו מכון הרישוי היחיד בבית שמש, ואלפי התושבים יצטרכו לנסוע ליישובים מרוחקים כדי לערוך לרכבם מבחן רישוי. מנגד, ככל שתידחה הבקשה ויתקבל ערעורו של המבקש, ממילא יצטרך משרד התחבורה לפרסם מכרז להפעלת מכון רישוי חדש, שכן אין למבקש זכות לחידוש כתב הרשאתו משנת 1993. משכך, לא ייגרם למבקש כל נזק מדחיית הבקשה.

6.

עמרם מתנגד אף הוא לקבלת הבקשה וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו ולטובת האינטרס הציבורי בכך שיופעל בעיר בית שמש מכון רישוי ובדיקה. באשר לעיכוב הוצאות המשפט נטען כי המבקש מעלה טענות בעלמא לחשש כי לא יוכל להשיב את הכספים ככל שיזכה בערעור, ואין די בכך כדי לקבל את הבקשה.

7.

דין הבקשה להידחות.

במסגרת בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מינהליים, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא ינתן הסעד, הינו בלתי הפיך ( עע"מ 2803/06

מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ , פס' 8 להחלטה (לא פורסמה, 11.4.2006)). עוד יצוין כי שני שיקולים אלו שלובים זה בזה, כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות" ולהיפך (בר"מ 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות – נציבות המים , פס' 12 להחלטה (לא פורסמה, 6.4.2006) (להלן: עניין

מר ושות' )).

8.

לעניין מאזן הנוחות, נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה על פי פסק הדין ליהנות מזכייתו. מצאתי ממש בטענותיהם של עמרם ומשרד התחבורה באשר למאזן הנוחות. עמרם הפעיל בעשרים השנים האחרונות את המכון, ולמעשה, כפי שעולה מתגובות המשיבים ומהחלטת בית המשפט המחוזי בדחיית הבקשה לסעד הזמני, המצב כיום הוא שהמכון אינו פועל במקומו הנוכחי, ומכאן שאין בבית שמש מכון רישוי ובדיקה. לאחר שטענותיו של המבקש במסגרת העתירה התבררו ונדחו, אין לתת יד לפגיעה נוספת בפרנסתו של עמרם, המבקש להעתיק את המכון למיקום אחר בעיר ולהפעילו שם. בנוסף, במסגרת שיקולי מאזן הנוחות ניתן להתחשב גם בנזקים העלולים להיגרם לציבור הרחב כתוצאה מקבלת הבקשה ( השוו לעניין מר ושות' , פס' 14 להחלטה, שם דובר בפגיעה בציבור כתוצאה מעיכוב ביצוע מכרז). במקרה דנן, קבלת הבקשה תוביל למצב בלתי נסבל שבו לעשרות אלפי תושבים בבית שמש אין מכון בדיקה ורישוי שכן המכון אינו פועל כאמור, והם ייאלצו לנסוע לערים מרוחקות לשם קבלת השירות.

מנגד, טענותיו של המבקש באשר למאזן הנוחות נטענו באופן לקוני וללא כל ביסוס. כך למשל לא ברור מהו הקושי בהשבת המצב לקדמותו ומדוע ייגרם למבקש נזק בשל כך, שהרי עמרם הוא זה שהפעיל את המכון במקומו הנוכחי, ולא המבקש. לפיכך, גם אם יתקבל הערעור שהגיש המבקש, אין משמעות הדבר שעמרם יצטרך להחזיר את המכון למקומו הנוכחי והמבקש יוכל להפעילו, אלא משרד התחבורה יצטרך להוציא מכרז חדש להפעלת מכון רישוי בבית שמש שבו יוכלו גם עמרם וגם המבקש להשתתף.

לא מצאתי להיעתר גם לבקשה לעיכוב תשלום הוצאות המשפט. המדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי שככלל הנטייה היא שלא לעכבו, כאשר החריג העיקרי לכך הוא חוסר יכולתו של המבקש להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור ( ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4 , פ"ד נג (1) 187, 189 (1999)). טענתו של המבקש בדבר חוסר אפשרותו להיפרע מעמרם ככל שיתקבל ערעורו נטענה אף היא בעלמא, ומכאן שיש לדחותה.

יוצא, אפוא, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבות. בנסיבות אלה אינני רואה צורך לחוות דעה ביחס לסיכויי הערעור (ע"א 9471/10 פואז ואחיו מזון בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ , פס' 3 להחלטה (לא פורסמה, 20.11.2011)).

אשר על כן, הבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בבקשה זו בסך 3,000 ש"ח לכל אחד מהם, ובסך הכול 6,000 ש"ח.