עע"מ 3465-21 עע"מ 3465-21

השופט נ' סולברג:

1.ערעורים על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 4.4.2021 ומיום 13.12.2021, בעת"מ 11506-12-18 (להלן: העתירה הראשונה) ובעת"מ 52402-06-20 (להלן: העתירה השניה), בהתאמה (השופט א' אברבנאל).

2.עניינן של שתי העתירות, במקרקעין הידועים כחלקות 152, 153 ו-154 בגוש 30014, המצויים בשכונת בקעה בירושלים. בעתירה הראשונה, ביקשה המערערת – חברת מקור הנפקות וזכויות בע"מ (להלן: החברה) – מבית המשפט, לקבוע כי המשיבה 1 בעע"ם 3465/21 – הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המקומית) – והמשיבה 2 בעע"ם 3465/21 – עירית ירושלים (להלן: העיריה) – "זנחו את המטרה הציבורית" שלשמה הופקעו המקרקעין, ובהתאם לכך, לבטל את רישום הבעלות במקרקעין על שם העיריה. העתירה – נדחתה. נקבע, כי השינוי שחל בייעוד המקרקעין לאחר ההפקעה – מייעוד הרחבת דרך לייעוד שטח ציבורי פתוח – אינו עולה כדי 'שינוי מהותי', שכן מדובר "במטרות קרובות לרווחת הציבור". עוד נקבע, כי למרות ש"אין חולק כי העירייה לא פעלה בשקידה הראויה למימוש ייעוד השצ"פ שנקבע לחלקות", ואף ש"ראוי היה לנקוט בהליכי הפינוי ובהליכי התכנון להסדרת השצ"פ מוקדם יותר", אין מדובר בשיהוי שיש בו כדי להצדיק את ביטול העברת הזכויות במקרקעין. זאת, שכן אין די בחלוף הזמן, כשלעצמו, כדי להביא לביטול ההפקעה; ובהתחשב בכך שבנקודת הזמן הנוכחית, ניכרת "התקדמות של ממש" במימוש המטרה הציבורית, ובכך ש"הצורך הציבורי בשטחי ציבור פתוחים עודנו קיים ועדכני", ואף "יש לו חשיבות רבה יותר כיום".

3.בעתירה השניה, ביקשה המערערת להתלות ולבטל את תכנית בניין עיר מספר 242560 – 101 "שצ"פ ברח' יהודה, שכונת גאולים, ירושלים", אשר שינתה את ייעודן של חלקות 152 ו-153 הנזכרות לעיל, מייעוד דרך מאושרת לייעוד שטח ציבורי פתוח. זאת, לפי סעיפים 133 ו-134 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בעתירה נטען, כי בעקבות השמטת התנגדויות החברה מפרוטוקולים של שני דיונים שקיימה המשיבה 1 בעע"ם 978/22 – הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית) – נפגעה זכות הטיעון שלה בהליך אישור התכנית, כמו גם האפשרות להעמיד את החלטת הוועדה המחוזית לביקורת שיפוטית. גם עתירה זו – נדחתה. נקבע, כי בקשת המערערת לפי סעיף 133 לחוק התכנון והבניה, הוגשה בשיהוי ניכר, "סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד", בחלוף כשנתיים וחצי מיום אישור התכנית. זאת, מבלי שניתנה הצדקה מספקת לשיהוי בהגשת הבקשה; ובשלב שבו כבר בוצעו עבודות למימוש התכנית, כך שהיענות לבקשה "תסב נזק לרשות ולאינטרס הציבורי". עוד נקבע, כי החברה הגישה את העתירה "מבלי שמיצתה קודם לכן את ההליכים במוסד התכנון"; וכי לא עלה בידי החברה "לשכנע, ולו על פני הדברים, כי אכן נפל דופי בהליך אישורה של התכנית, שעוצמתו עשויה לגבור על גורם הזמן שחלף ועל אי מיצוי ההליכים במוסדות התכנון". כמו כן נקבע, כי אין ממש בטענות החברה לפגיעה בזכות הטיעון, שכן התנגדויותיה נשמעו בהרחבה. נקבע אפוא, כי אין מקום "לדון ולשקול את בקשתה של [החברה] להתלות את התכנית, כל שכן לבטלה".

החברה סירבה להשלים עם פסקי הדין, ומכאן הערעורים שלפנינו, שבהם, בעיקרו של דבר, שבים הצדדים על הטענות שהעלו בבית המשפט המחוזי.

4.בתוקף סמכותנו שלפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ותקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסקי הדין מושא הערעורים, כי אלו תומכים במסקנות המשפטיות, וכי אין במסקנות אלו טעות שבחוק, החלטנו לדחות את הערעורים.

5.הערעורים נדחים אפוא בזאת. החברה תִשׂא בהוצאות המשיבים, בסך של 7,500 ₪ כל אחד; העיריה והוועדה המקומית יחשבו לאחד לצורך תשלום ההוצאות.