עע"מ 3522/11 עיריית לוד נ. פריידל אהרונסון

1.

בפניי בקשה לסעד זמני בגדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' השופטת א' שטמר ).

2.

המשיבה היא בעלת זכויות בחנות מסוימת בעיר לוד. היא מכרה את זכויותיה בחנות למי ששכר ממנה את הנכס מאז שנת 1999. בסוף שנת 2010 פנה הרוכש למבקשת (להלן:

העירייה ) לשם קבלת אישור זכויות על היעדר חובות, לצורך רישום הזכויות בחנות בלשכת רישום המקרקעין (להלן: האישור ). העירייה סירבה ליתן בידו אישור, בטענה כי על הנכס רובץ חוב ארנונה בגין השנים 1998-1997, בסכום של כ-28 אלף ש"ח (להלן: החוב ). על רקע האמור הגישה המשיבה עתירה מינהלית, שעיקרה בקשה לקבוע כי דרישת החוב התיישנה, נוכח הימנעות העירייה מפעולה מספקת לגבייתו בעתו.

3.

השאלה העיקרית בה התמקד בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק דינו, מתאריך 5.4.2011, היתה תחולתה של הלכת נסייר (רע"א 198/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, 20.6.2010)) על המקרה דנן, שעניינו גבייה פאסיבית של ארנונה – בדרך של סירוב למתן אישור כל עוד לא שולם החוב. בפסק הדין נקבע כי אין מקום לאבחן בין הליכי גבייה אקטיביים (כב הלכת נסייר ) ופאסיביים (כבעניין כאן), ולפיכך הלכת נסייר חלה גם במקרה הנדון. נוכח האמור קבע בית המשפט כי דרישת החוב של העירייה התיישנה, וכי בהיעדר חוב אחר, על העירייה למסור את האישור בידי העותרת, בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין בידה, הווה אומר – בהתחשב בפגרת הפסח – עד לתאריך 28.4.2011.

4.

העירייה הגישה בתאריך 8.5.2011 ערעור על פסק הדין, ובפרט – על הקביעות העקרוניות שבגדרו. זמן קצר קודם לכן, בתאריך 5.5.2011, הגישה העירייה לבית המשפט לעניינים מינהליים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בקשה זו נדחתה, נוכח האיחור בן השבוע בהגשתה, שלא זכה להסבר כלשהו בבקשה. בית המשפט הנכבד הטעים עוד כי סיכויי הערעור אינם נחזים על פניהם כגבוהים, ואשר למאזן הנוחות – אף אם יימסר האישור, לא יהיה בכך כדי לגרוע מחובתה של המשיבה לשאת בחובה לעירייה, אלא רק כדי להשפיע על מאמצי הגבייה הנדרשים מן העירייה.

5.

מכאן הבקשה שבפניי, שבגדרו עותרת העירייה לעיכוב ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור. לשיטתה, סיכויי הערעור גבוהים הם, שכן היא גורסת כי נוכח פעולות האכיפה שנקטה, אין לומר כי החוב התיישן. אשר למאזן הנוחות טוענת העירייה כי אם לא יעוכב פסק הדין, יהפוך הערעור לתיאורטי, שכן לא יהיה עוד בידי העירייה אמצעי לגבות את חובה. מאידך גיסא, העירייה סבורה כי למשיבה לא ייגרם נזק בלתי הפיך, אלא רק עיכוב בהליכי רישום הזכויות, מושא העסקה עם הרוכש. העירייה נכונה גם למסור את האישור בידי המשיבה, בכפוף להפקדת סכום החוב בקופת בית המשפט, או בידי נאמן. אשר לעיתוי הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי מטעימה העירייה כי בקשה זו הוגשה זמן קצר בלבד לאחר המועד להנפקת האישור, מה גם שהמשיבה ממילא לא עמדה בתנאים האחרים למתן האישור, דוגמת אישור על היעדר חובות מתאגיד המים והביוב, ותשלום האגרה להנפקת אישור לרשם המקרקעין.

6.

המשיבה מצדה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע. היא מציינת כי היא ניצולת שואה, באמצע שנות השמונים לחייה, שאיננה בקו הבריאות. כל רצונה, לדבריה, הוא להשלים את העסקה למכירת החנות, כאשר התנהלותה של העירייה והעיכובים במסירת האישור מביאים, לטענת המשיבה, להגדלת הוצאותיה המשפטיות ואף לחיובה בתשלום פיצויים חוזיים לרוכש. היא אף טוענת שלאחר מתן פסק הדין, זימנו אותה נציגי העירייה, בתאריך 14.4.2011, למחלקת הגביה לשם קבלת האישור – בכפוף לתשלום אגרה, בלא לציין קיום חובות נוספים; ברם כאשר התייצבה המשיבה במשרדי העירייה לקבלת האישור, הודיעה האחרונה כי קיימים חובות נוספים על הנכס, של שוכרים אחרים שהחזיקו בנכס. המשיבה רואה בהתנהלות זו של העירייה כנסיון התחמקות של האחרונה מביצוע פסק הדין. המשיבה מוסיפה עוד כי סיכויי הערעור, לסברתה, נמוכים. אשר למאזן הנוחות טוענת המשיבה כי אין בדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע כדי לייתר את הערעור, וככל שזה יתקבל – תוכל העירייה לגבות כספי החוב הנטען.

7.

יצוין, כי לאחר קבלת תגובתה של המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע, הגישה העירייה למזכירות בית המשפט "תשובה" לתגובה זו, מבלי ליטול רשות לכך, ומטעם זה נדחתה התשובה מן המרשם. בתאריך 22.7.2011 הגישה העירייה בקשה למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, שאליה צירפה אותה תשובה, שנדחתה מן המרשם, ואשר כאמור – לא ניתנה לה רשות להגישה.

8.

דין הבקשה – להידחות . כלל נקוט בידינו שהגשת ערעור לא תעכב ביצועה של ההחלטה, מושא הערעור, אלא אם יוכיח המבקש כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. כלל זה חל ביתר שאת כאשר המדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי לפי פסק דין, שההנחה לגביו היא שככלל אין בביצועו המיידי כדי למנוע השבת המצב לקדמותו במקרה של קבלת הערעור, אף שפתוחה הדרך בפני המבקש להוכיח שאם יזכה בערעור יהא זה קשה עד מאד להשיב את הכסף ששילם (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו (4) 178, 181 (2002); ע"א 7156/02 פישר נ' יוכמן (לא פורסם, 28.10.02)).

9.

פסק הדין, מושא הערעור, איננו "כספי" במובן הרגיל, הפוזיטיבי, של חיוב הנתבע לשלם כספים לתובע, אך הוא בעל דמיון לפסק דין כספי, במובן הנגטיבי: הוא מורה על ביטול חיוב שהנתבע טוען לקיומו, וכתוצאה מכך הוא מחייב את הנתבע לפעול בהתאם לחובתו לפי דין, בהתבסס על כך שחיוב – אין. משמעות יישומו המיידי של פסק הדין הוא איפוא שהמשיבה תקבל את האישור בלא לשלם כספים לעירייה, ואם יתקבל הערעור – אזי יקום החוב מחדש, והעירייה תהיה רשאית לדרוש מן המשיבה את פרעונו. הימנעות מעיכוב ביצוע פסק הדין איננה הופכת איפוא את פסק הדין לבלתי הדיר ואת הערעור – לתיאורטי, אלא שהיא רק גורעת מן העירייה כלי מנהלי שיש בידה כדי להבטיח את גביית החוב. גריעת כלי מנהלי זה, אף שיש בה כדי לפגוע במידת מה בעירייה, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין, בנסיבותיו של המקרה הספציפי. במיוחד כך כאשר העירייה איננה מצביעה על חשש ממשי כי לא יעלה בידיה לגבות מן המשיבה את כספי החוב, אם יתקבל הערעור וייקבע שהחוב קיים, וכאשר – מבלי לטעת מסמרות בשאלת צדקתו של הערעור – לא ניתן לומר שסיכויי הערעור הם גבוהים במיוחד. על כך יש להוסיף שהעירייה אכן השתהתה בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע: לא מצאתי בטענות העירייה כל הצדקה ראויה לכך שהבקשה הוגשה רק לאחר חלוף פרק הזמן של 15 יום שהוקצבו להמצאת האישור, ובכך עשתה דין לעצמה (אף שהיא טוענת כיום לקיומם של חובות אחרים, המונעים את מתן האישור).

10.

מן המקובץ עולה כי אין להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, מושא הערעור. אמנם, אין בכך כדי לחייב את העירייה למסור בפועל את האישור לידי המשיבה, שכן מסירת האישור צריך שתיעשה "בהיעדר חוב אחר", כאמור בפסק הדין. העירייה טוענת לקיומם של חובות נוספים שכאלה, בעוד שהמשיבה משיגה על קיומם. אין באפשרותי להכריע כאן במחלוקת זו שבין בעלי הדין, אולם יש להתריע בפני העירייה שראוי כי תבחן היטב, בסיוע יועצתה המשפטית המלומדת, האם בדין היא מעכבת את מסירת האישור בידי המשיבה מחמת קיומם של חובות שכאלה, או שמא היא אוחזת באמצעים בלתי ראויים על מנת לעשות דין לעצמה ולעכב את ביצועו של פסק הדין.

11.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע – נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.