עע"מ 3642/21 קבוצת כנרת - קבוצת פועלים להתיישבות ציונית נ. רשות מקרקעי יש

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ע' הוד ) בעת"מ 67487-02-20 מיום 21.3.2021.

1.

עניינו של ההליך דנן בזכויות הרשאה לחציבת אבני בזלת במחצבת פוריה (להלן: המחצבה ) שבקיבוץ כנרת. למקרא הבקשה עולה כי המבקשות החלו את פעילותן במחצבה בשנות השבעים של המאה הקודמת, כאשר לטענתן הובטח להן לא אחת – בין היתר נוכח זכויותיהן הקנייניות בשטח המחצבה – כי יוכלו להמשיך בפעילות זו עד לתום עתודות האבן במחצבה. ביום 18.4.2005 העניקה המשיבה 1 (להלן: המשיבה או רמ"י ) למבקשות הרשאה לחציבה בפטור ממכרז עד ליום 18.4.2012, וזו הוארכה בהמשך לתקופה נוספת בת ארבע שנים. בשנת 2016, סמוך לתום תקופת ההרשאה השנייה, הודיעה רמ"י למבקשות כי לא תעניק להן הרשאה לחציבה בפטור ממכרז לתקופה נוספת. זאת, נוכח הפרתן את תנאי הסכם ההרשאה ובשל העובדה שהאריכו את ימיה של המחצבה באופן מלאכותי בכך שלא פעלו למיצוי וכריית עתודות הבזלת בקצב סביר.

2.

המבקשות הגישו עתירה מינהלית נגד החלטת המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 4.2.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים שלפיהן תינתן החלטה חדשה בבקשת המבקשות להארכת ההרשאה על ידי הגורם המוסמך לכך. ביום 22.5.2019 הודיעה המשיבה למבקשות כי לא נמצאו סיבות המצדיקות את הארכת תקופת ההרשאה ומכאן העתירה מושא הבקשה שלפניי. בעתירה נטען, בתמצית, כי נתונה למבקשות זכות לקבלת הרשאה לחציבה עד לתום עתודות האבן במחצבה, וזאת נוכח התחייבויותיה של המשיבה בעניין זה והמצגים שהציגה כלפי המבקשות במהלך השנים; בהתחשב בזכויותיהן הקנייניות של המבקשות בשטח המחצבה; ובשים לב לנזק הכלכלי שעשוי להיגרם להן בשל אי מתן ההרשאה. בד בבד עם העתירה הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה למתן צו ביניים המתיר את המשך עבודות הכרייה במחצבה, וביום 22.6.2020 ניתן צו כאמור תוך שצוין כי טרם ניתנה החלטה סופית מטעם המשיבה בנוגע לעתיד המחצבה.

3.

על רקע האמור לעיל ובשים לב להתפתחויות מסוימות שאירעו בהליך, ביום 25.10.2020 ניתנה החלטה מחודשת מטעם רמ"י לגבי המחצבה. בהחלטה נקבע ביחס לעתיד המחצבה כי "שטח המחצבה נדרש לצורך קידום פיתוח העיר טבריה והיישובים הסמוכים [...] הוצאת יתרת החומר הקיים אם במסגרת שיקום ואם במסגרת תכנית אחרת תבחן אף היא עם התקדמות התכנון והצרכים הקיימים בשטח". כן צוין כי "פעילותה העיקרית של המחצבה הינה מפעל לגריסה ועיבוד חומרי חציבה", וכי "הנהלת הרשות ערה לכך שהמשך פעילותה של המחצבה כרוכה בפגיעה הן בתושבי הסביבה והן בעובדי בית החולים פדה-פוריה הסמוך ובלקוחותיו, אשר סובלים מפעילות המחצבה כבר עשרות שנים".

4.

בפסק דינו מיום 21.3.2021, דחה בית המשפט המחוזי את העתירה בקבעו כי ככל שישנה התחייבות תקפה של המשיבה כלפי המבקשות, הרי שצרכי ציבור חיוניים שאינם מתיישבים עם המשך קיומה של ההתחייבות מצדיקים את ההשתחררות ממנה. כן נקבע, כי זכויותיהן הקנייניות של המבקשות בשטח המחצבה, ככל שהן קיימות, אינן מלמדות בהכרח על קיומה של זכות קנויה להמשך הכרייה במחצבה. אשר לטענת המבקשות בדבר נזק כלכלי שעשוי להיגרם להן עם דחיית העתירה, נקבע כי זו הועלתה בעלמא ומבלי שהובאו ראיות לכך, וככל שהמבקשות התקשרו עם צדדים שלישיים על אף שהכירו את עמדת המשיבה מזה זמן רב, הרי שאין להן להלין אלא על עצמן. בית המשפט הטעים כי התרשמותו היא שהמבקשות לא פעלו במשך השנים לסיום העתודות במחצבה וזאת באופן מכוּון. בהקשר זה הודגש כי מזה מספר שנים המבקשות טוענות שנותרו במחצבה רק כ-10% מן המחצבים וכי לא עלה בידיהן להראות התקדמות משמעותית בכרייה על אף השיעור הנמוך של עתודות האבן כאמור.

5.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשות את הערעור דנן, ולצדו הבקשה שבפניי. המבקשות סבורות כי הפעלת המחצבה עד להכרעה בערעור לא תסב כל נזק למשיבות. זאת, בפרט בהינתן העובדה שלעת הזו אין בנמצא תכנית קונקרטית ביחס לשטח המחצבה ובהתחשב ברצונן של המבקשות למצות את חומרי הגלם המצויים במחצבה באופן שיש בו כדי לשרת את האינטרס הציבורי. מנגד, הפסקת פעילות המחצבה תוביל לנזק מיידי וארוך טווח הנעוץ בין היתר בפיטורי עובדים, בהפרה של חוזי התקשרות עם ספקים וצדדים שלישיים ובמכירת כלי עבודה, והכל באופן שיקשה על השבת המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל ופסק הדין יבוטל. עוד טענו המבקשות כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים, בין היתר מכיוון שבית המשפט שגה בכך שהחיל על עניינן את הלכת ההשתחררות ובכך שלא בחן חלופות שיש בהן כדי לצמצם את הפגיעה במבקשות.

6.

בתשובתם טענו המשיבים כי מאזן הנוחות מצדיק את דחיית הבקשה. זאת, בין היתר, שכן המבקשות המשיכו להפעיל את המחצבה חרף פקיעתו של צו הביניים וללא רישיון חציבה בתוקף, כך שאין מקום להורות על מתן צו עשה להנפקת רישיון זמני במסגרת הדיונית הנוכחית; הן לא הוכיחו את טענותיהן לנזק כלכלי שעשוי להיגרם להן כפי שנקבע גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; וכי הן פעלו בחוסר תום לב בכך שנמנעו במכוון מלסיים את חציבת מלוא עתודות האבן שנותרו במחצבה. עוד נטען, כי הפעילות העיקרית המתבצעת במחצבה בניגוד להסכם ההרשאה מתמקדת בהכנסת חומרים מן החוץ אל תוך המחצבה לצרכי גריסה, כך שמתן הסעד הזמני המבוקש יעניק למבקשות הלכה למעשה היתר לפעול באופן הנוגד את הסכם ההרשאה. המשיבים הדגישו כי אין בטענה לאי קיומה של תכנית קונקרטית ביחס לשטח המחצבה כדי לסייע למבקשות, מן הטעם שפעילות המחצבה מסבה נזק לסביבה כפי שנקבע בהחלטתה של רמ"י מיום 25.10.2020. מכל מקום, נטען כי בהתאם לאמור בהחלטה זו, שטח המחצבה נדרש לצורך קידום פיתוח העיר טבריה והיישובים הסמוכים לה וכי בכוונת המשיבים לפעול לקידום תכנית שתכלול ניצול של יתרת העתודות בקרקע המחצבה. עוד נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל נמוכים, מכיוון שלא עלה בידי המבקשות להצביע על עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שדין הבקשה להידחות.

7.

ביום 29.6.2021 הגישו המבקשות תשובה לתגובת המשיבים, ובה שבו על הטענה כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתן באופן שמחייב לשיטתן מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור.

8.

לאחר עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, בבקשה ובתגובות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אקדים ואומר כי איני רואה לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור, ואף לא נעלמו מעיניי קביעותיו של בית משפט קמא וטענות המשיבים המטילות צל מסוים על אופן התנהלותן של המבקשות. בד בבד, הלכה עמנו כי אבן הבוחן המרכזית לצורך עיכוב ביצוע או מתן סעד זמני בערעור היא מאזן הנוחות בין הצדדים (ראו, לדוגמה, עע"מ 2042/13 בביאן נ' חברת דואר ישראל בע"מ (5.5.2013)), ובנסיבות המקרה דנן שוכנעתי כי זה נוטה לטובת המבקשות באופן המצדיק את קבלת הבקשה.

9.

מן העבר האחד, המבקשות טענו כי שלילת האפשרות להמשיך בביצוע עבודות חציבה, עתידה לגרום להם נזקים כלכליים משמעותיים ולהוביל לפיטורי מאות עובדים; לפגיעה בהכנסותיה של קבוצת כינרת, שמחציתן מסופקות על ידי המחצבה; לירידה לטמיון של השקעות במחצבה בסכום של מיליוני שקלים; ולהפרת התחייבויות כלפי צדדים שלישיים בכל הנוגע לאספקת חומרים מהמחצבה.

מנגד, לא מצאתי נימוק מבורר של ממש המלמד על נזקים צפויים ככל שעבודות החציבה תימשכנה בשלב זה, שבכוחו להכריע את הכף לטובת דחיית הבקשה. ראשית, כפי שפורט בפסק דינו של בית משפט קמא וכפי שהסבירו המשיבים, רמ"י החליטה שאין בכוונתה לערוך מכרז להמשך עבודות החציבה (זאת בניגוד לעמדתה בעבר). תחת זאת, הוחלט להעביר את המחצבה לשיקום, כאשר פינוי החומר הנותר במחצבה יתבצע במהלך השיקום או במסגרת תכנית אחרת (פסקה 41 לפסק הדין). רוצה לומר, שאין חשש שהמשך הפעלת המחצבה ומיצוי חלק מעתודות האבן עלול לבוא על חשבונו של זוכה פוטנציאלי. שנית, המשיבים מאשרים בתגובתם כי בעת הזו לא קיימת תכנית קונקרטית לקידום ביחס למחצבה (בהקשר זה אף נטען על ידי המבקשות בתשובתן לתגובת המשיבים, כי לאחרונה פנו המשיבות לוועדת התכנון של מחוז צפון עם תכנית לשטח המחצבה וסביבותיה, וזו דחתה את התכנית המוצעת על הסף). אין זה ברור אפוא מדוע המשך עבודות החציבה טומן בחובו קושי במישור התכנוני בעת הזו, ואיזו תועלת גלומה בעמידת המחצבה שוממה על פני המשך הפעלתה.

לבסוף, במסגרת ההליך בבית משפט קמא, היה זה המשיב 2 בעצמו, המפקח על המכרות במשרד האנרגיה, שסבר כי "קיימת חשיבות בהמשך הפעלת המחצבה באופן סדיר כך שאספקת אבן לסלילה תימשך באופן סדיר ורציף עד תום עתודות חומר הגלם בכל מחצבה. במקרה של מחצבת פוריה ממליץ המפקח לאפשר המשך פעילות לפחות עד לקביעת ייעוד השטח החדש שבמסגרתו יובטח מיצוי מיטבי של יתרת עתודות האבן בתחום המחצבה" (תגובת המשיבים לעתירת המבקשות, בפסקה 146). דברים אלו, על פניהם, תומכים אף הם במסקנה כי לא צפויים נזקים משמעותיים כתוצאה מהמשך ביצוע עבודות החציבה, שבכוחם להכריע את מאזן הנוחות לטובת המשיבות.

10.

לנוכח האמור, דין הבקשה להתקבל, במובן זה שיתאפשר למבקשות להמשיך בעבודות החציבה עד להכרעה בערעור. למותר להבהיר כי המשך ביצוע העבודות מותנה במתן רישיון כנדרש על פי דין וכי על המבקשות לעמוד בתנאים הנדרשים לשם כך. בנוסף, אין בקבלת הבקשה לסעד זמני בערעור כדי להתיר למבקשות לבצע פעולות החורגות מגבולות רישיון החציבה, וסמכויות הגורמים הרלוונטיים המוקנות להם לפי דין שמורות להם.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת. בנסיבות העניין, ולנוכח התנהלות המבקשות שעל פניה אינה חפה מקשיים, אין צו להוצאות.