עע"מ 3761/14 ישי בית- און נ. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עו"ד בת"א

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופטת צ' צפת) אשר דחה את עתירתו של המבקש לבטל החלטה של המשיב 1 בעניין הליך משמעתי המתנהל בעניינו.

1.

נגד המבקש הוגשה ביום 23.12.2011 קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (להלן: בית הדין המשמעתי ), במסגרתה יוחסו לו על ידי המשיבה 2, וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב והמרכז (להלן: הועדה המחוזית ), מספר עבירות, ובהן הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות, אי דיווח על פיקדונות והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. קובלנה זו הוגשה בעקבות תלונה שהגיש הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: הבנק ) נגד המבקש, לאחר שעל רקע אותן עובדות פתח נגדו גם בהליך משפטי אזרחי בבית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 1942-09-10). בטרם החל הדיון בקובלנה ולנוכח ההליך האזרחי המתנהל, הגיעו המבקש והועדה המחוזית להסכמה על הסדר דיוני לפיו תימחק הקובלנה מבלי שהדבר ייחשב כזיכוי או מעשה בית דין. לחלופין ביקשה הועדה המחוזית את התליית ההליכים נגד המבקש. בית הדין המשמעתי דחה את הבקשה ביום 8.11.2012 וקבע כי גם אם יניח שבאפשרותו לדון בהסדר מסוג זה, אין מקום לקבל את ההסדר המוצע, בין היתר, נוכח העובדה כי נגד המבקש מועלות בקובלנה טענות בדבר ביצוע עבירות מהחמורות בדין המשמעתי ואין זה ראוי לדחות את בירורן למועד רחוק ובלתי ידוע בעתיד. בית הדין המשמעתי הוסיף כי בהליך האזרחי עומדות אמנם לבירור שאלות עובדתיות החופפות בחלקן את הסוגיות שיש לדון ולהכריע בהן במסגרת ההליך המשמעתי, אולם לא די בהכרעה בעילה הכספית במסגרת התביעה האזרחית על מנת להכריע בגורל הקובלנה בהליך המשמעתי, והדבר מהווה טעם נוסף לדחיית הבקשה.

2.

על החלטה זו הגיש המבקש ביום 29.11.2012 עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב, ויחד עמה בקשה לצו ביניים המורה לבית הדין המשמעתי שלא לדון בקובלנה עד למתן פסק דין בעתירה. בקשתו של המבקש לצו ביניים בעתירה התקבלה, וזאת נוכח הוראתו של אב בית הדין המשמעתי כי לא יתואמו דיונים בקובלנה עד לקבלת החלטה בעתירה שהוגשה וכן עמדותיהם של בית הדין המשמעתי והועדה המחוזית, שהותירו את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. ואולם באשר לעתירה עצמה סבר בית המשפט לעניינים מנהליים כי יש לדחותה על הסף וכך הורה ביום 22.4.2014 מן הנימוק שהמבקש לא נקט בהליכי ערעור על ההחלטה מושא העתירה לפי המדרג הקבוע בחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, קרי ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי, ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים והגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט קמא כי יש לדחות את העתירה גם לגופו של עניין וזאת נוכח הצהרתה של הועדה המחוזית כי זנחה את ההסכם עם המבקש והודעתה כי היא מכבדת את החלטת בית הדין המשמעתי ומתנגדת לעתירה. עוד ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי החלטת בית הדין המשמעתי אינה חורגת ממתחם הסבירות במידה המצדיקה את התערבותו של בית המשפט.

3.

המבקש הגיש ביום 27.5.2014 ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים וביום 12.6.2014 הגיש את הבקשה שלפניי בה הוא מבקש שיינתן צו המונע מבית הדין המשמעתי להמשיך ולדון בקובלנה המשמעתית שהוגשה נגדו וזאת עד למתן פסק דין בערעור. על פי האמור בבקשה, הנפרשת על פני כשלושים עמודים, ההקראה של כתב האישום צפויה ביום 19.6.2014 ונקבעו מועדים לשמיעת הראיות בבית הדין המשמעתי במהלך חודש יולי הקרוב. עוד נטען כי בית משפט השלום בתל אביב קבע ארבעה מועדים לשמיעת ראיות בהליך האזרחי במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר 2014. המבקש טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר, משום שעיכוב הביצוע נדרש לזמן קצר יחסית, וכי אם לא יינתן יהיה עליו לחשוף כבר עתה חומר השמור לחקירה הנגדית בהליך האזרחי ויתאפשר לבנק להכין את עדיו מראש לחקירתם הצפויה במסגרת ההליך האזרחי. המבקש מוסיף כי הפגיעה בו עקב ההחלטה של בית הדין אינה ניתנת לתיקון במסגרת ערעור רגיל על פסק הדין המשמעתי, במידה ויידרש. אשר לסיכויי הערעור, המבקש סבור כי הם גבוהים, בין היתר, משום שלא היה מקום לדחות את עתירתו על הסף ולטענתו, ההחלטה מושא העתירה אינה החלטת ביניים כיוון שניתנה טרם הקראת הקובלנה. מכל מקום, כך לשיטת המבקש, המקרה בא בגדר החריגים שנקבעו בפסיקה להתערבות בית המשפט בהליך המשמעתי. המבקש מוסיף ומעלה בבקשתו טעמים לכך שבית המשפט קמא שגה גם בדחיית העתירה לגופו של עניין.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. עיון בבקשה מעלה כי סיכויי הערעור של המבקש אינם גבוהים וזאת נוכח העובדה כי מדובר למעשה ובניגוד לטענת המבקש, בערעור על החלטת ביניים של בית הדין המשמעתי המחוזי וכן משום שהמבקש לא הצביע על הוראת דין כלשהי המקנה לו זכות להגיש לגבי החלטה זו את העתירה שהגיש או את הערעור שבכאן.

די בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה והיא נדחית בזאת בלא צו להוצאות.