עע"מ 3816/11 MARCADO VILMA נ. משרד הפנים

1.

לפני בקשה לצו ביניים בגדרי ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו מתאריך 15.3.2011 (כב' השופט ד "ר ק' ורדי ).

להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה בבקשה.

2.

המבקשת היא אזרחית הפיליפינים שנכנסה לישראל (באשרת כניסה מסוג ב/1) בחודש ינואר 2002 לצורך עבודה אצל מעסיק סיעודי. בחודש דצמבר 2007 פגה אשרת הכניסה של המבקשת, לאחר שהוארכה מעת לעת. זמן קצר קודם לכן פנתה המבקשת בעתירה מינהלית ל בית המשפט המחוזי

בתל אביב-יפו (עת"מ 2354/07), בניסיון להסדיר את מעמדה כעובדת בתחום הסיעוד וכן העלתה טענה בדבר צורך בהשלמת הליכים משפטיים בישראל. בתאריך 19.5.2008 הגישו הצדדים לעתירה המינהלית האמורה בקשה מוסכמת למחיקת העתירה ובה נאמר כי המבקשת תעזוב את ישראל תוך 30 יום ולא יאוחר מתאריך 19.6.2008. כן הוסכם כי המבקשת לא תבקש להאריך מועד זה מסיבה כלשהי וכי היא לא תעסוק בכל עבודה עד לצאתה מישראל ואם תעשה כן – תורחק מישראל מיידית. הסדר זה בין הצדדים אושר על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים וניתן לו תוקף של פסק דין.

3.

למרות התחייבויותיה הנ"ל של המבקשת – היא לא יצאה מהארץ ורק בתאריך 11.1.2010 הגישה בקשה פרטנית למקלט מדיני, על יסוד האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 . עם הגשת הבקשה נערך למבקשת תישאול ביחידת המסתננים של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול והונפק לה רישיון ישיבה זמני בישראל מכוח סעיף 2(א)(5) ל חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 . כעולה מתגובת המשיבים לבקשה – ובניגוד לאמור בבקשה לצו ביניים – בתאריך 17.3.2010 נערך למבקשת ראיון מקיף ביחידת ה- RSD

של משרד הפנים , המטפלת במבקשי מקלט. הראיון נערך בשפה העברית ולטענת המשיבים הדבר היה בהסכמת המבקשת. מן הראיון עולה הרושם כי הבקשה למקלט מבוססת בעיקר על נימוקים כלכליים וכי המבקשת לא נתקלה בקשיים, או רדיפה, על רקע דת או מטעמי השתייכות לארגון, או קבוצה פוליטית וכי לא סבלה למעשה מבעיות כלשהן עם הרשויות בפיליפינים. כך, למשל, על פי פרוטוקול הראיון שנערך למבקשת, כשהיא נשאלה אם יש דבר ספציפי שהיא מפחדת ממנו בפיליפינים השיבה: "לא, רק עוני. טייפונים". עוד הרחיבה וסיפרה כי אין לה כסף ל"התחלות חדשות" בפיליפינים. כשנשאלה מדוע היא רוצה להישאר לתקופה נוספת בישראל השיבה: "אני יוכל (כך במקור – ח"מ ) לצבור כסף אני יוכל להתחיל חיים חדשים ". על יסוד הראיון האמור נדחתה בקשתה למקלט בהיעדר עילה ונקבע כי עליה לצאת מישראל לאלתר.

4.

על החלטה זו הגישה המבקשת עתירה מינהלית ל בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים, ובגדרה ביקשה גם צו ביניים שיורה למשיבים להימנע מהרחקתה מישראל עד למתן החלטה סופית בעניינה. לאחר קבלת תגובת המשיבים לבקשה לצו ביניים (וכן בקשה של המשיבים לסילוק העתירה על הסף), החליט בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים לדחות את העתירה על הסף, ובכללה גם את הבקשה לצו ביניים. בהחלטה מנומקת ומפורטת קבע בית המשפט הנכבד קמא כי המבקשת כלל לא טוענת לסכנת חיים ולא מפרטת מהן הסיבות שבגינן היא מבקשת להיות מוכרת כפליטה בישראל. עוד צוין כי המבקשת שוהה בישראל במשך למעלה משמונה שנים ורק לאחר שפגה אשרת שהייתה היא פנתה בבקשה למקלט מדיני, כאשר לא ניתן להתעלם מכך שהמבקשת שוהה בישראל ללא אשרה ובניגוד לדין מזה זמן רב (במצטבר, תקופה של כשלוש שנים). כן נאמר כי הסיבה שבגינה נכנסה המבקשת לישראל ובגינה היא מבקשת להישאר בישראל היא סיבה כלכלית בלבד. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט הנכבד כי לא הובאו ראיות, ולו לכאורה, לסכנת חיים – ולכן העתירה נדחתה על הסף.

5.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור ובגדרו בקשה לצו ביניים שימנע את הרחקתה מן הארץ עד להכרעה בערעור. בבקשה טוענת המבקשת כי בקשתה למקלט מדיני בישראל נדחתה מבלי שנערך לה ראיון, או נמסרו לה הנימוקים לסירוב. אולם גם בבקשה לא מבהירה המבקשת מה הטעמים העומדים בבסיס בבקשתה למקלט מדיני בישראל. זאת ועוד – מספר סעיפים לאחר שהמבקשת טוענת כי לא נערך לה ראיון כלל (ראו: בסעיף 14 לבקשה), היא טוענת כי: "דבריה של המבקשת בראיון סולפו ונרשמו בשפה העברית אשר המבקשת אינה יכולה לדעת את הכתוב..." (בסעיף 27 לבקשה). היא גורסת עוד כי הראיון שצורף לתגובת המשיבה (ככל הנראה בהליך דלמטה) – איננו חתום והדבר מעלה ספקות ותמיהות. עם זאת, המבקשת איננה טוענת בפה מלא כי לא זה הראיון שנערך לה.

6.

המשיבים מתנגדים למתן הסעד הזמני המבוקש, ומדגישים כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת נמוכים, שכן אין כל פגם בפסק דינו של בית המשפט הנכבד קמא, המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. בפרט מדגישים המשיבים את התנהלותה של המבקשת, אשר התחייבה לעזוב את הארץ (בהסדר שקיבל תוקף של פסק דין), אך

נשארה בישראל בניגוד לאמור והגישה רק לאחר זמן רב בקשה למקלט מדיני, אשר איננה מפרטת מהי בדיוק הסכנה, אשר נשקפת לה בארץ מוצאה. עמדת המשיבים היא כי עניינה של המבקשת איננו נופל, ולו לכאורה, בגדרי אמנת הפליטים. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי בשים לב לכך שהמבקשת לא הצליחה לבסס כלל את בקשתה לקבלת מעמד פליט – אין כל מקום להאריך את שהותה בישראל שלא לצורך וכי אם בסופו של יום יתקבלו טענותיה, היא תוכל לבקש לשוב לישראל.

7.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי

דין הבקשה להידחות . הטעמים להחלטתי יובאו בקצרה להלן.

8.

בחינת סיכויי הערעור שהגישה המבקשת מעלה כי אלה אינם מבטיחים, אם לנקוט לשון המעטה. בית המשפט הנכבד קמא נדרש הן לרובד העקרוני שבעתירתה של המבקשת והן לעניינה הפרטני, בחן את כל הנסיבות הקונקרטיות הנוגעות לה ולבסוף קבע כי אין ממש בבקשת המקלט שהגישה. אשר לטענתה החדשה של המבקשת כי לא נערך לה כלל ראיון ביחידת ה- RSD , הרי שהדברים עומדים בניגוד לפרוטוקול הראיון שצורף על ידי המשיבים ואף המבקשת איננה מכחישה כי מדובר בראיון שנערך לה, אלא רק ש"הדברים סולפו". נראה אם כן כי הטענה לפיה לא נערך למבקשת ראיון כלל – מוטב היה לה שלא היתה מועלית.

זאת ועוד: יש ליתן משמעות גם לעובדה שהמבקשת עשתה דין לעצמה במשך חודשים ארוכים ופעלה בניגוד לפסק דין שאישרר את התחייבותה שלא להישאר בארץ מעבר לחודש יוני 2008.

9.

בכל הנוגע לשאלת מאזן הנוחות , נראה כי אין כל מניעה שהמבקשת תבקש לשוב לארץ, היה ותתקבלנה טענותיה (ראו גם: עע"ם 3193/11 מקון נ' משרד הפנים (לא פורסם, 23.5.2011); עע"מ 3296/11 Juario

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.5.2011)). יתר על כן, המבקשת לא הראתה, אף באופן לכאורי, איזו סכנה צפויה לה בפיליפינים וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי לא ייגרם לה נזק משמעותי, מלבד נזק כספי, כתוצאה מדחיית בקשתה. אין צורך לומר כי אם המבקשת חוששת אכן לצאת לפיליפינים – היא רשאית לטוס לכל מקום אחר, בכפוף למגבלות הדין.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – לא ראיתי לעשות צו להוצאות.