עע"מ 3864/18 אורלי כהן נ. חב' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

השופט נ' הנדל:

1.

מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"מ 39272-10-17 כב' הנשיא א' אברהם ), אשר דחה את עתירת המערערת.

ברקע הסכסוך – העברת מקום מגוריה של המערערת לדיור ציבורי בקרית שמונה, לאחר שמשרד השיכון והבינוי התנה את זכאותה לדיור ציבורי במעבר ממרכז הארץ לאזור הצפון. לאחר שהתגוררה בצפון בשנים האחרונות, ביקשה המערערת מהמשיב להתגורר בדיור ציבורי במרכז הארץ. הוועדה הציבורית של משרד השיכון אישרה את הבקשה, ונקבע כי העותרת תקבל דירה באשדוד. בשלב זה העותרת מצויה ברשימת המתנה. עוד אושר למערערת סיוע בשכר דירה עד לקבלת הדירה באשדוד.

המערערת מלינה על אורך תקופת ההמתנה עד לקבלת הדירה באשדוד, ועל גובה סכום הסיוע הכספי בהוצאות שכר הדירה בתקופת הביניים.

2.

עיינו בחומר ושמענו את טענות הצדדים. דעתנו היא

כי דין הערעור להידחות מנימוקי בית המשפט המחוזי, והיעדר טעות בממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו, כמו גם בקשר בין אלו לאלו. זאת, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

נוסיף זאת: לא בכדי הגיע המשיב למסקנה כי ראוי להעניק למערערת דיור ציבורי, ואנו מבינים את קשייה של המערערת מהבחינה הכלכלית. ניתן גם להבין את רצונה להטיב את חייה וחיי ילדיה ככל שניתן. ברם, אין זה בגדר תגלית כי לנוכח מגבלות המציאות והיותו של הדיור הציבורי משאב מוגבל – חובה על הרשויות לנהוג בשוויון כלפי הזכאים, וביניהם גם המערערת. הכיצד? שמירה על תור הממתינים לדיור ציבורי על פי סדר הזכאות. הרשות חייבת לפעול לפי כללים בכגון דא. העדפת האחד על השני במובן זה פוגעת בשוויון בצורה קונקרטית, בדמות מניעת הדיור הציבורי שלו תזכה המערערת מזכאי אחר.

אשר לשיעור הסיוע עד לקבלת הדירה, העותרת לא פנתה בבקשה בעניין לגורם המתאים, וגם בהקשר זה אין מנוס מפעולה לפי הכללים, מן הטעמים שהוזכרו למעלה. אמנם באת כוח המערערת טוענת לאי מילוי התחייבות על ידי הרשות – אך לא הונחה תשתית לכך שהייתה הבטחה כלשהי בנוגע למועד קבלת הדירה או לגבי שיעור הסיוע הכספי.

3.

הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.