עע"מ 3884/19 דוף פרוייקטים בע"מ נ. משטרת ישראל- תחנת משטרה טבריה

החלטה זו ניתנת על ידי כסעד זמני במסגרת ערעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת.

1.

בפסק הדין, נדחתה עתירה מינהלית כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: המשטרה ) שלא לאשר את בקשת המערערים לקיים את פסטיבל "הדוף 2019" שהיה אמור להתקיים החל מהיום, יום שישי ה-7.6.2019 שעה 12:00 ועד ליום ראשון ה-9.6.2019 (במהלך חג השבועות).

המדובר באירוע תחת כיפת השמיים באתר חמת גדר, מה שמכונה במקומותינו "מסיבת טבע", שאמור להכיל עד כ-4,000 איש ואשר קיבל כמעט את כל הרישיונות והאישורים הנדרשים, לרבות העסקה בשכר של כ-60 שוטרים בעלות של 407,000 ₪. האירוע מתקיים כבר 15 שנים, והאירוע השנה היה אמור להיות הפעם ה-16 בו הוא מתקיים. ברם, ביום 4.6.2019 זומנו המערערים למעין-שימוע בפני מפקד תחנת משטרת טבריה ופונקציונרים נוספים במשטרה, שם נאמר להם כי על פי מידע מודיעיני, צפוי להתקיים במסיבה סחר בסמים מסוכנים בהיקף משמעותי. כעבור מספר שעות, בסביבות 22:00, הודע למערערים כי המשטרה דוחה את בקשתם לקיום המסיבה. עתירתם של המערערים לבית המשפט קמא נדחתה ועל כך כאמור נסב הערעור.

הערעור הוגש היום בסביבות השעה 09:00 ובשל דחיפות העניין הוריתי לקיים דיון בסעד הזמני במעמד הצדדים בשעה 11:30.

2.

הסכנה לציבור נובעת מצפי לסחר בסמים במהלך האירוע. המדובר בתופעה נלוזה, שכבר גבתה חיי אדם ופגעה במשתתפים במסיבות טבע, תופעה שמכתימה ומפריעה לקיום מסיבות טבע רבות משתתפים. ודוק: התופעה כשלעצמה מוכרת למשטרה, היא מתמודדת עמה, והמשטרה אינה עוינת את הקונספט של מסיבות טבע. כפי שנמסר לי, המשטרה מגבשת בימים אלה נוהל לאישור מסיבות טבע, לאיגום ההיבטים המודיעיניים-מבצעיים ולהסדרת הדיאלוג הנדרש עם המארגנים. על המשטרה מקובלת גם הגישה לפיה הצעד של ביטול האירוע הוא בבחינת מוצא אחרון (השוו לפסק הדין המנחה ב בג"ץ 2665/98 נחום נ' משטרת ישראל - מפקד מרחב דן , פ"ד נב(2) 454 (1998)).

3.

לא בנקל תשלול המשטרה רישיון לקיום אירוע כגון דא, בוודאי לא כמעט ברגע האחרון, בהינתן הערכים המוגנים והאינטרסים העומדים על הכף. די אם אזכיר את אינטרס ההסתמכות – הן של המערערים שהשקיעו מאות אלפי שקלים באירוע, הן של עשרות ספקים קטנים שהתארגנו לקראת האירוע (כמו בעלי דוכנים למכירת מזון שקיבלו כבר אישור ממשרד הבריאות), והן של אלפי חוגגים שהתכוונו להגיע לאירוע, כאשר חלקם שכר חדרים וצימרים וחלקם התעתד להקים אוהלים במתחם. לזכות המערערים-המארגנים אציין כי הם לא חסכו באישורים של כל הגורמים המוסמכים האפשריים שניתן ולא ניתן להעלות על הדעת – כך, לדוגמה, הוצגו אישורים על העמדת שאטלים לביצוע הסעות לטובת המשתתפים, תנאים לאבטחה רפואית ופקודת מבצע של ממש של מד"א, כמו גם אישור גורמי הכבאות וסדרי בטיחות. הוצגה אפילו תעודת גזם מומחה, ואישור בכתב מטעמו על כך שטיפל בכל עץ ועץ במתחם וביצע עבודות גיזום בטיחותי של העצים. המדובר במאות פריטים של דרישות שונות שהמארגנים מילאו או נטלו על עצמם למלא על פי תנאי הרישיון. לכך יש להוסיף כי האירוע עבר בשלום ב-15 השנים האחרונות, בעוד שבמסיבות אחרות שאורגנו על ידי אחרים, נפטרו בני אדם כתוצאה משימוש בסמים ורבים אחרים טופלו רפואית.

4.

לכן, לא בלב קל מצאתי לדחות את הבקשה לסעד זמני. בהסכמת המערערים עיינתי במעמד צד אחד במידע המודיעיני שהוצג בפני וניהלתי שיח ושיג במעמד צד אחד עם הגורמים הרלוונטיים במשטרה. על אף שהמערערים העלו הן בבית המשפט המחוזי והן בפניי הצעות שונות והיו נכונים להוסיף כמעט כל תנאי על מנת להפיס דעתה של המשטרה, הגעתי למסקנה כי נוכח המידע המודיעיני שהוצג, לא ניתן להקהות עוקצה של הסכנה באמצעים אחרים. בשורה התחתונה השתכנעתי כי קיים טעם טוב בבסיס סירובה של המשטרה וכי נוכח המידע המודיעיני שהוצג, אין מקום להתערב בשיקול דעתה שלא לאפשר את קיום המסיבה (והשוו לפסק הדין בעע"ם 8545/18 אס.סי.בי הפקות בע"מ נ' מדינת ישראל (5.12.2018), שם נדחה ערעור דומה על החלטת המשטרה).

5.

אשר על כן, הבקשה לסעד זמני נדחית. לאור זאת, המערערים יודיעו תוך 7 ימים אם הם מבקשים למחוק את הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.