עע"מ 3904-23 עע"מ 3904-23

1.בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שנתן בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ביום 21.3.2023 (עת"ם 54360-01-23, השופטת ת' בר-אשר).

2.מקורו של ההליך שבפני במבנה בבעלות המבקש אשר הוקם באופן בלתי-חוקי באזור, בתחומו של שטח C, בסמוך לעיסאוויה (להלן: המבנה). המבנה בנוי מחומרים קלים הכוללים מוטות מתכת, דפנות פח וגג מחומר קל. לטענת המבקש, המבנה משמש אותו כמחסן חקלאי.

3.ביום 14.1.2021 מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי, המשיבה 3, באמצעות ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה באזור, המשיבה 1 (להלן: ועדת הפיקוח), הוציאה צו הפסקת עבודה במסגרת תיק בב"ח ע' 54/21 אשר התייחס למבנה, לגידורו באמצעות קירות אבן ולפריצת דרך (להלן: תיק הבב"ח). בהתאם לאמור בצו, המבקש נדרש להפסיק את עבודות הבנייה במבנה ולהתייצב לדיון בפני ועדת הפיקוח.

4.ביום 10.2.2021 התקיים דיון בוועדת הפיקוח, ובו טען המבקש כי בכוונתו להגיש בקשה לקבלת היתר בנייה עבור המבנה. בתום הדיון החליטה ועדת הפיקוח להוציא צו סופי להפסקת עבודות הבנייה ולהריסת המבנה בתוך שלושים ימים (להלן: צו ההריסה). זהו הצו העומד ביסוד ההליך שבפני.

5.במהלך חודש מרץ 2021 המבקש הגיש בקשה להיתר בנייה לצורך הסדרת רישוי המבנה, ובמקביל לכך המשיך את עבודות הבנייה, בניגוד לצו ההריסה שהומצא לו. ביום 10.6.2021 בוצע צו ההריסה.

6.בסמוך לאחר מכן, החל המבקש להקים את המבנה מחדש. ביום 8.5.2022, לאחר שקיימה דיון בבקשה להיתר בנייה וערכה סיור במקום, קבעה ועדת הפיקוח כי המבקש הפר את צו הפסקת העבודה ואת צו ההריסה שהוצאו ביחס למבנה.

7.ביום 23.5.2022, דחתה ועדת הפיקוח את הבקשה למתן היתר בנייה בהסתמך על ממצאיה של לשכת התכנון לפיהם אין לבנייה המבוקשת היתכנות תכנונית. בהתאם, הוחלט כי צו ההריסה יישאר על כנו. המבקש הגיש ערר על החלטת ועדת הפיקוח, וביום 12.1.2023 דחתה אותו ועדת המשנה לתכנון ורישוי באזור, המשיבה 2.

8.ביום 23.1.2023 הגיש המבקש עתירה מנהלית הנסבה על ביטול החלטתה של ועדת הפיקוח. בעתירתו טען המבקש כי המבנה הוקם על גבי קרקע פרטית בבעלותו, ועל כן צו ההריסה שהוצא אינו סביר ופוגע בזכות הקניין שלו. המבקש הוסיף וטען כי יש להורות על קידום הליכי תכנון לצורך הסדרת הבינוי, תוך עיכוב הליכי האכיפה ביחס אליו. לצד העתירה הוגשה בקשה לסעד זמני, שבה עתר המבקש לכך שבית המשפט המחוזי יורה על הקפאת צו ההריסה עד להכרעה בעתירה. המשיבות ציינו בתגובה כי המבקש ממשיך לבצע עבודות ושינויים במבנה, ועל כן יש לדחות העתירה על הסף בשל אי-ניקיון כפיים.

9.ביום 20.2.2023 הורה בית המשפט המחוזי (הנשיא מ' סובל) על מתן צו ביניים בעתירה שאסר על ביצועו של צו ההריסה. צו הביניים ניתן בכפוף להפקדת ערבון בסך 15,000 שקלים על-ידי המבקש, והותנה בכך שלא תבוצע בשטח כל בנייה נוספת או שינוי של המצב הקיים.

10.בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים הורה בית המשפט המחוזי על סילוק העתירה על הסף. בית המשפט המחוזי ציין כי אין מחלוקת על כך שהמבנה הוקם ללא היתר, ושהמבקש אף הוסיף והמשיך בבנייתו בניגוד לצווים שניתנו, ואף לאחר הריסתו. בית המשפט המחוזי הוסיף ודחה את טענות המבקש לגופן, בקבעו כי המבקש הוכיח בעלות חלקית בלבד בקרקע ובשיעור מצומצם מאוד, וכן כי לא קיימת הצדקה תכנונית למתן היתר בנייה בשטח. על מנת לאפשר למבקש תקופת התארגנות בטרם הריסה חוזרת של המבנה, בית המשפט המחוזי קבע כי צו הביניים יעמוד בעינו עד ליום 23.4.2023, וכי לאחר מועד זה יבוטל הצו והעירבון יוחזר למבקש. בהחלטה מיום 27.4.2023 תוקפו של צו הביניים הוארך עד ליום 25.5.2023.

11.ביום 22.5.2023 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. לערעור הוא צירף בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין ולהארכת תוקפו של צו הביניים, היא הבקשה דנן. לטענת המבקש, ביצוע צו ההריסה בטרם ההכרעה בערעור יגרום לו נזק בלתי הפיך, ואילו עיכוב הריסתו של המבנה לא צפוי לגרום למשיבים נזק כלשהו. בו ביום, הוריתי למשיבות להגיש תגובה לבקשה.

12.ביום 2.6.2023 הגישו המשיבות את תגובתן. בעיקרו של דבר, המשיבות מתנגדות לעיכוב ביצועו של פסק הדין. המשיבות שבות וטוענות כי המבקש פעל בחוסר ניקיון כפיים ותוך עשיית דין עצמית בכך שהקים את המבנה ללא היתר והמשיך במלאכת הבנייה בניגוד לצו הפסקת העבודה ולצו ההריסה, גם לאחר ההריסה שבוצעה. לשיטת המשיבות, די בהתנהלות זו כדי להצדיק את דחיית הבקשה. לכך מוסיפות המשיבות כי סיכויי הערעור קלושים, בהתחשב בהתנהלותו של המבקש, כמו גם בטענותיו לגופן. כמו כן, לטענת המשיבות, מאזן הנוחות נוטה במובהק לעבר דחיית הבקשה. זאת, בהתחשב בשיקולים של הגנה על שלטון החוק, כמו גם בכך שמדובר במבנה חקלאי, שאינו משמש למגורים.

13.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, השיקולים החלים במקרים מסוג זה הם סיכויי הערעור להתקבל ומאזן הנוחות, במסגרתו נבחן אם ביצוע פסק הדין במועד זה צפוי לגרום למבקש נזק בלתי הפיך (ראו: עע"ם 1135/23 מוסטפא נ' המנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (16.3.2023) (להלן: עניין מוסטפא); עע"ם 420/23 עובייד נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 9 (27.4.2023)). לכך יש להוסיף, כי כאשר מדובר בהליך מינהלי, בחינתו של מאזן הנוחות כוללת התייחסות לשאלת הפגיעה באינטרס הציבורי (ראו: עע"ם 3553/17 אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ נ' עיריית אשדוד, פסקה 11 (11.5.2017); עניין מוסטפא, פסקה 10). במכלול נסיבותיו של מקרה זה, ואף מבלי להידרש לשאלה של סיכויי הערעור, מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה. בהקשר לכך, נתתי משקל לעובדה שאין מדובר במבנה המשמש לצרכי מגורים, אלא במבנה הנועד למטרות חקלאיות (ראו: עע"ם 4117/20 טוייל נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.8.2020); עניין מוסטפא, פסקה 10. כן ראו והשוו: עע"ם 3706/20 מסעף נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה 11 (8.7.2020); עע"ם 2070/21 אבו סבחה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 7 (1.7.2021)). כן ראיתי לייחס משקל לכך שהמבקש חזר והקים את המבנה בניגוד לצווים שהוצאו ביחס אליו.

14.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין המבקש יישא בהוצאות בסך של 1,000 שקלים.