עע"מ 3923-23 עע"מ 3923-23

השופט ע' גרוסקופף:

לפנינו בקשה מטעם המשיבה 1 לסילוק הערעור על הסף. לאחר שעיינו בבקשה, בהתייחסות המערערת אליה, ובתגובה מטעם המשיבה 1, החלטנו כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מהטעם שנימוקיי הערעור מהווים הרחבת חזית שאין להתירה. נבהיר בקצרה.

1.ביום 13.9.2010 הגישה המשיבה 2, גב' שלומית לוינסון, נגד המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון (להלן: הוועדה המקומית), בקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה בטענה כי הוועדה המקומית גבתה ריבית פיגורים ביתר בעבור תשלום היטל השבחה (ת"צ 17616-09-10). ביום 5.11.2013 אישר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מיכל נד"ב) את ניהול התובענה כייצוגית, וביום 23.2.2014 ניתן פסק דין חלקי, בהסכמת הצדדים, לפיו התובענה הייצוגית תתקבל והוועדה המקומית תשיב לחברי הקבוצה את ריבית הפיגורים שנגבתה ביתר במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת התובענה הייצוגית ועד לאישורה. עוד הוסכם כי כב' השופט בדימוס שאול מנהיים ימונה כממונה לפי סעיף 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), ויברר באופן פרטני את שיעור ההשבה לו זכאי כל חבר קבוצה (להלן: הממונה ו-פסק הדין החלקי, בהתאמה).

2.המערערת, המשביר המרכזי אגודה שיתופית לאספקה בע"מ (להלן: המערערת), אשר נמנית עם חברי הקבוצה, ניהלה הליך מול הממונה לצורך בדיקת זכאותה להשבת ריבית פיגורים ששילמה ביתר בקשר לעסקה בה הייתה מעורבת. במסגרת זו, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים (המערערת מזה והוועדה המקומית מזה) ביחס לשאלה מהו מועד המימוש של הסכם אופציה שערכה המערערת לצורך החיוב בהיטל השבחה על ידי הוועדה המקומית, וכפועל יוצא המועד שממנו נושא החיוב בריבית. הממונה נתן שתי החלטות מפורטות בעניין זה, וקבע כי מועד המימוש הוא כטענת המערערת (18.1.2000 – מועד ההודעה על מימוש האופציה), ולא המועד לו טענה הוועדה המקומית (12.12.1993 – מועד חתימת הסכם האופציה).

3.הוועדה המקומית לא השלימה עם קביעת הממונה, ועל כן הגישה בקשה לביטולה (שהוכתרה בכותרת ערר) לבית המשפט שמינה את הממונה (כב' השופטת מיכל נד"ב), בהתאם לזכותה על פי סעיף 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: בקשת הביטול). ביום 15.3.2023 נתן בית המשפט קמא פסק דין בו קיבל את עמדת הוועדה המקומית, והורה על ביטול שתי החלטותיו של הממונה (להלן: פסק הדין). הטעם להחלטת בית המשפט קמא היה שמועד המימוש במקרה דנן נקבע זה מכבר בשומה מכרעת שנערכה לפי סעיף 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ומשלא הוגש ערעור עליה השומה המכרעת הפכה חלוטה. על כן, נקבע, כי לא היה כל מקום לעלות סוגיה זו לפני הממונה, אלא היה מקום לראות במועד המימוש שנקבע בשומה המכרעת (הוא מועד חתימת הסכם האופציה – 12.12.1993) כמחייב לעניין יישום פסק הדין החלקי.

4.בערעור שהוגש על פסק הדין אין המערערת משיגה עוד על מועד המימוש, אלא משלימה עם הקביעה כי הוא 12.12.1993, כטענת הוועדה המקומית. ואולם, טוענת המערערת כי גם אם כך, היה מקום שהממונה יורה על השבה לזכותה, וזאת בשל טיעון חדש, שלא נטען אומנם לפני הממונה, אך הועלה לשיטתה בפני בית המשפט קמא, ולא נדון על ידו. וזהו הטיעון בתמצית: לא היה מקום לחייבה בריבית פיגורים בגין התקופה שעד יום 26.5.2003, מאחר שההלכה בעניין מועד המימוש במקרים מסוג זה הובהרה רק בפסק דין שניתן באותו מועד (ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז(4) 119 (2003)), ועל כן עד למועד האמור שררה חוסר בהירות משפטית אשר לכל הפחות מצדיקה פרשנות לפיה אין מקום לחייב בריבית פיגורים (להלן: הטענה החדשה).

5.די בהצגת הדברים הללו כדי ללמד שדין הערעור להידחות על הסף. המערערת אינה מכחישה כי הטענה החדשה לא הועלתה כלל לפני הממונה (ראו סעיף 15 לתגובתה לבקשה לסילוק על הסף; כן ראו גם סעיף 4 להודעת הערעור), וממילא היא לא נדונה על ידו. לפיכך, לא היה מקום שבית המשפט קמא יידרש אליה לראשונה במסגרת הליך לפי סעיף 20(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, ובוודאי שאין מקום כי טענה זו תתברר לראשונה בפנינו במסגרת ערעור. כך, במיוחד, בשים לב לעובדה שמדובר בטענה מורכבת, השונה בתכלית השינוי מזו שנדונה והוכרעה על ידי הממונה.

6.לאור האמור דין הערעור להידחות, לפי תקנה 138 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. על מנת שלא יצא הכתוב חסר, נציין כי ספק בעינינו אם הטענה החדשה נופלת לגדר סמכותו של הממונה בהתאם לפסק הדין החלקי, ואולם משלא נטענה כלל בפניו, נמנע מלטעת מסמרות בעניין זה.

7.המערערת תישא בהוצאות הוועדה המקומית במסגרת ערעור זה בסכום של 10,000 ש"ח.