עע"מ 3965/11 תירזה רומרו נ. משרד הפנים

1.

זוהי בקשה לצו ביניים בגדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מתאריך 1.5.2011 (כב' השופט ד "ר י' מרזל ), בגדרו נדחתה עתירת המבקשת לקבלת מעמד בישראל. להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

2.

המבקשת היא נתינת פרו. היא נכנסה לישראל לראשונה בשנת 1990 באשרת תייר ומאז נכנסה ויצאה מהמדינה מספר פעמים, כשהיא שוהה בישראל לתקופות ארוכות. בשנת 2005 נעצרה המבקשת בעודה שוהה במדינה שלא כדין. בסמוך לאחר מעצרה היא שוחררה ממשמורת בתנאים, לתקופה בת חודש ימים וזאת בהתאם להחלטת ראש מינהל האוכלוסין בעניינה. לאחר שחרורה הגישה המבקשת בקשה למתן מעמד בישראל מכוח נוהל הורה קשיש ו/או מטעמים הומניטאריים וזאת נוכח העובדה שבניה ובעלה של המבקשת שהו אף הם בישראל. בקשתה זו של המבקשת נדחתה לאחר שנמצא כי חלק מבני משפחתה הנמצאים בארץ הם שוהים שלא כדין ומכיוון שהמבקשת איננה עומדת בתנאים הקבועים בנוהל לעניין זה. נוכח היותה של המבקשת שוהה שלא כדין – נדחתה גם הבקשה מטעמים הומניטאריים. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר שנדחה וגם עתירה מינהלית (עת"מ 437/06). עתירה זו נמחקה בהסכמת המבקשת, לאחר שהצדדים הסכימו על קיום שימוע למבקשת במטה מינהל האוכלוסין.

3.

לאחר שבקשתה למעמד בישראל מטעמים הומניטאריים נדחתה פעם נוספת הגישה המבקש עתירה מינהלית נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. במסגרת הדיון בעתירה הסכימו הצדדים כי עניינה של המבקשת יובא לפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. בהתאם להסכמה האמורה – נמחקה גם עתירה זו.

4.

בתאריך 17.2.2009 התקיים דיון בעניינה של המבקשת, בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. בסוף הדיון החליט ראש מינהל האוכלוסין לדחות את בקשתה, מן הטעם שהיא שוהה בארץ שלא כדין במשך שנים ארוכות ובכך עשתה דין לעצמה, תוך התעלמות ביודעין מדרישות רבות ליציאתה מן הארץ כמו גם ליציאת מי מבני משפחתה, ששהו גם הם שלא כדין. נמצא כי אין טעמים הומניטאריים חריגים ולכן המבקשת נדרשת לעזוב את הארץ. עם זאת נאמר כי נוכח העובדה שלמבקשת שתי בנות שהן אזרחיות ישראל, היא תהיה רשאית להיכנס ארצה לביקורים, בכפוף להגשת בקשה מתאימה.

5.

גם על ההחלטה הנ"ל הגישה המבקשת עתירה מינהלית. בתום הדיון בעתירה זו בבית המשפט הנכבד קמא הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. לפי ההסכמה, המבקשת תצא מישראל תוך 30 ימים מתאריך 18.4.2010 ותקבל בחזרה ערבות בסך 20,000 ש"ח שהפקידה. לאחר יציאת המבקשת מישראל היא תוכל להיכנס ארצה לביקורים במעמד של תיירת באשרה מסוג ב/2 וזאת לאחר שתגיש בקשה מתאימה, בהתאם לנהלים. כן נאמר כי כאשר תהיה המבקשת בארץ היא תוכל להגיש בקשה לחידוש אשרת התיירת מבלי שתידרש לצאת את המדינה. משרד הפנים יבחן את הבקשה (להארכת אשרת התיירת) לגופה ויאשרה אם ימצא כי מתקיימות נסיבות מיוחדות לעשות כן. למען הנוחות, פסק דין זה יכונה להלן: פסק הדין המוסכם .

6.

המבקשת אכן עזבה את הארץ בתאריך 13.5.2010. בתאריך 29.8.2010 הגישה בתה של המבקשת בקשה להזמנתה לביקור ובתאריך 6.9.2010 הגיש גם בא-כוחה בקשה לקבלת אשרת תיירת, מסוג ב/2, עבור המבקשת. בתאריך 13.10.2010 נכנסה המבקשת לארץ וקיבלה אשרת תיירת לשבוע ימים. בתאריך 27.10.2010 היא הגישה בקשה להארכת האשרה שבה ציינה כי מטרת כניסתה לישראל היא: "ביקור ילדיה ונכדיה". בתה של המבקשת צירפה מכתב בכתב ידה ובו ציינה כי היא מבקשת אשרה לאמה לתקופה של לפחות חצי שנה, כדי שנוכל "אחר כך להמשיך את התהליך כדי שאמא שלי תישאר בארץ". בתאריך 1.11.2010 נדחתה בקשה זו של המבקשת שכן לא נמצאו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת האשרה.

7.

המבקשת עתרה לבית המשפט הנכבד קמא כנגד ההחלטה האמורה וביקשה כי יוענק לה מעמד בישראל מכוח נוהל הורה קשיש ו/או מטעמים הומניטאריים. בית המשפט הנכבד קמא קיים דיון במעמד הצדדים בעתירה ולבסוף החליט לדחות את העתירה על הסף בהיעדר עילה. בפסק הדין נאמר כי בעקבות פסק הדין המוסכם אין מקום להתערב בהחלטתו של משרד הפנים שלא להאריך למבקשת את השהות באשרה שניתנה לה, או לשנות ממעמדה, כאשר טעם הבקשה להארכת האשרה היה למעשה פתיחה מחודשת של הדיון בעתירה הקודמת. כן צוין בפסק הדין כי עתירתה של המבקשת מתבססת על הטענה המוטעית, לפיה מכוח פסק הדין המוסכם היא יכולה לבקש להאריך את האשרה על פי נוהל הורה קשיש או מטעמים הומניטאריים. טיעון זה איננו עולה בקנה אחד עם לשונו של פסק הדין המוסכם, שמכוחו יכולה המבקשת להגיש בקשה לקבלת מעמד של תיירת בלבד. עם זאת בית המשפט ציין כי משרד הפנים סירב לדון בבקשה חלופית אפשרית של המבקשת – להאריך את אשרת שהייתה בישראל כתיירת.

8.

על פסק דין זה מערערת עתה המבקשת ובגדרי הערעור מתבקש סעד זמני שימנע את הרחקתה עד להכרעה בו. המבקשת טוענת כי דחיית בקשתה תפגע בזכותה להופיע בדיונים בערעור, שכן אין ביכולתה לממן כרטיס טיסה מפרו לישראל. עוד טוענת המבקשת כי לא ייגרם נזק כלשהו למדינה כתוצאה ממתן הצו המבוקש. לבסוף, המבקשת מדגישה כי בתה, המתגוררת בישראל כדין, סובלת ממחלה קשה המונעת ממנה מלטפל בילדיה, ועל כן המבקשת מסייעת בטיפול בילדים האמורים, אשר שניים מהם אף אובחנו כאוטיסטים.

9.

המדינה מתנגדת לבקשה לצו זמני ומדגישה כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת נמוכים, שכן על פני דברים פסק הדין המוסכם ברור ומאפשר למבקשת לבקש רק אשרת תייר, ולהאריכה בעודה בישראל, ולא מעמד מטעמים אחרים, כפי שטוענת המבקשת. מבחינת מאזן הנוחות, עמדת המדינה היא כי נוכחות המבקשת בישראל איננה חיונית לבירור טענותיה, שכן היא מיוצגת בבית המשפט בידי בא-כוחה וטענותיה נשמעות. עוד נאמר כי הרחקת המבקשת למדינת מוצאה, שם מתגורר בנה, לא תגרום למבקשת נזק בלתי הפיך, שכן אם יתקבל ערעורה – תוכל לשוב לארץ.

10.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל . אפרט עתה בקצרה את הנימוקים למסקנתי זו.

11.

מבלי לנטוע מסמרות בעניין, נראה כי במקרה זה השיקול בדבר סיכויי הערעור, במתכונת בה הוגש – איננו מסייע למבקשת במידה רבה, ובמיוחד כשנלקח פסק הדין המוסכם בחשבון, שכן פסק הדין האמור קבע, בין היתר, כי המבקשת תוכל להגיש בקשה לקבלת מעמד של תיירת בלבד. יחד עם זאת, סבורני כי מאזן הנוחות אכן מטה את הכף לטובת מתן צו הביניים המבוקש. במה דברים אמורים?

בעוד שאני מסכים כי הקושי הכלכלי שברכישת כרטיס טיסה לישראל, במידה שערעורה של המבקשת יתקבל – אין בו, לבדו, כדי להוות נימוק מספק למתן צו ביניים בנסיבות שתוארו לעיל, הרי שהעובדה כי המבקשת טוענת כי היא מסייעת בטיפול בשני נכדיה (שאובחנו, כאמור, כסובלים מאוטיזם), מבלי שהמדינה תסתור טענה זו, משנה בשלב זה (וכפוף לבירור יסודי יותר של העניין בעת שמיעת הערעור) בצורה משמעותית את האיזון במכלול. ודוק: המבקשת ציינה את עובדת היות בתה סובלת ממחלה שלא מאפשרת לה לטפל בילדיה כיאות גם בהליכים קודמים (ראו: פרוטוקול הדיון בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים מתאריך 18.4.2010, עמוד 2).

12.

זאת ועוד – אחרת. ייתכן ויש מקום להאריך את השהייה של המבקשת בארץ כתיירת, אפשרות אותה הציע בית המשפט הנכבד קמא והמשיב סירב לה.

13.

סיכומם של הדברים הוא, איפוא, כי הפגיעה הנטענת בנכדיה של המבקשת הסובלים מאוטיזם מהווה בשלב זה שיקול שמכריע את הכף, על פי הבנה רחבה של מאזן הנוחות. יתר על כן, סירובו של משרד הפנים לדון בהארכת שהייתה של המבקשת בישראל במעמד של תיירת דוחק אף הוא לכך שלמבקשת יתאפשר להישאר בישראל עד לבירור ערעורה (ומבלי שהדבר ישליך בצורה כלשהי על טענותיהם של הצדדים בערעור לגופן).

14.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה לצו ביניים מתקבלת בזאת.