עע"מ 4020/97 משה זיברסקי נ. שר הבטחון

העותר הוא נכה צה"ל. הוא לומד, זו השנה השלישית, במכללת רופין, במסלול כלכלה ומינהל. משרד הבטחון משלם לעותר שכר לימוד על פי תקנות הנכים (תגמולים ושיקום) (לימודים לרכישת מקצוע), התשמ"ח1987- (להלן - התקנות). בין העותר לבין משרד הבטחון שוררת מחלוקת באשר לגובה שכר הלימוד שהעותר זכאי לקבל על פי התקנות. משרד הבטחון משלם לעותר שכר לימוד בגובה שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות, שהוא שכר הלימוד שמשרד הבטחון נוהג לשלם לנכי צה"ל בדרך כלל, והוא טוען כי על פי התקנות אין העותר זכאי, ואף נכים אחרים אינם זכאים, לשכר לימוד גבוה יותר. אולם, כידוע, שכר הלימוד במכללות גבוה יותר מאשר שכר הלימוד באוניברסיטאות. במכללת רופין שכר הלימוד גבוה כדי מחצית משכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות. העותר טוען שהוא זכאי לקבל ממשרד הבטחון את מלוא שכר הלימוד שהוא משלם למכללת רופין, הן עבור שנת הלימודים העכשווית והן למפרע עבור שתי שנות הלימוד הראשונות שלו. לטענתו זכות זאת צומחת מן התקנות, ואילו העמדה של משרד הבטחון, לפיה הוא אינו מקבל את מלוא שכר הלימוד, מפלה אותו בהשוואה לנכים הלומדים באוניברסיטאות.

כפי שבא-כוח המשיבים ציין בתגובתו, המדינה חבה חוב מוסרי עמוק לנכי צה"ל, וחוב זה מתרגם לחובה מעשית לשקם את הנכים ככל שניתן, ובכלל זה בדרך של רכישת מקצוע, אם באמצעות לימודים במוסד להשכלה גבוהה ואם בדרך אחרת. עם זאת, גם חובה זאת מוגבלת בטיבה ובהיקפה, בין היתר בהתחשב במשאבים שהמדינה מקצה בחוק התקציב לשיקום הנכים. אכן, אין מנוס אלא לאזן בין הצרכים הצודקים של הנכים, והרצון של המדינה לסייע בידיהם, לבין המשאבים המצויים, שהם צריכים להתחלק באופן הוגן בין הנכים. איזון זה נקבע בתקנות. לפיכך יש לפרש את התקנות כדי לקבוע מהי הזכות של העותר ונכים אחרים במצבו.

התקנה הקובעת את זכות העותר היא תקנה 17(א)(1) לתקנות. וכך היא קובעת:

"(א) מימון השיקום יינתן במענק ויכלול את אלה:

(1) במוסד להשכלה גבוהה שכר הלימוד בשיעור שיוסכם עליו בין הוועדה או הממונה לבין המוסד שבו ניתנה לנכה השתלמות שאושרה לו...".

משמע, התקנה אינה קובעת כי משרד הבטחון ישלם לנכה את מלוא שכר הלימוד בכל מוסד, יהיה אשר יהיה, ואף אינה קובעת כי הוא ישלם את מלוא שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות. אולם בפועל משרד הבטחון החליט, הוא בעצמו, כי הוא ישלם את מלוא שכר הלימוד המקובל באוניברסיטאות. גם אם החלטה זאת נתקבלה שלא בדרך של משא ומתן והסכמה בין משרד הבטחון לבין האוניברסיטאות, כפי שמתבקש לפי תקנה 17(א)(1), הרי הנכונות של משרד הבטחון לשלם לאוניברסיטאות את מלוא שכר הלימוד המקובל בהן, מאפשרת לומר כי בפועל זהו שכר הלימוד המוסכם.

אין מקום לומר כי תקנה זאת מחייבת את משרד הבטחון לשלם שכר לימוד גבוה יותר, כפי שמקובל במכללות או, אם נרחיק עדותנו, כפי שמקובל במוסדות להשכלה גבוהה מחוץ לישראל. גם אין מקום לומר כי העמדה של משרד הבטחון גורמת הפליה בלתי מוצדקת. ולא רק משום שהמשרד נוהג בהתאם לתקנות, אלא גם משום שבפועל הוא נותן לכל הנכים, הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, מענק באותו סכום בדיוק. זאת ועוד. הגדלת המענק לחלק מן הנכים, הלומדים במכללות, עלולה לפגוע, משום שהמשאבים מוגבלים, בנכים אחרים. לפיכך לא ראינו יסוד, במצב המשפטי הקיים, לחייב את משרד הבטחון לשלם לעותר את ההפרש שבין שכר הלימוד שהוא שילם ומשלם למכללת רופין לבין שכר הלימוד האוניברסיטאי, אותו קיבל ממשרד הבטחון.

עם זאת, נראה כי משרד הבטחון לא יצא ידי חובתו, שנקבעה בתקנה 17(א)(1) לתקנות, לקיים משא ומתן עם המכללות, במגמה להגיע לכלל הסכמה באשר לשכר הלימוד שישולם למכללות על ידי משרד הבטחון עבור נכי צה"ל. יש מקום לקיים משא ומתן כזה, לא רק משום שכך נדרש על פי התקנות, אלא גם משום שמשא ומתן כזה עשוי להוביל את המכללות, או לפחות חלק מהן, לכלל הסכמה לגבות מנכי צה"ל, שיופנו אליהן על ידי משרד הבטחון, שכר לימוד מופחת, אולי אפילו שכר לימוד בגובה המקובל באוניברסיטאות. לפיכך חובה ומצווה היא על משרד הבטחון לקיים משא ומתן כזה. רשמנו לפנינו כי משרד הבטחון אכן קיבל על עצמו, באמצעות בא-כוחו, לקיים משא ומתן כזה כדי להקל ככל שניתן על נכי צה"ל הלומדים לצורך שיקום במכללות.

על יסוד האמור אנו מחליטים לדחות את העתירה ללא צו להוצאות.