עע"מ 4336/14 דבורה אבינרי נ. עיריית תל אביב -יפו

המבקשת מפעילה חניון ללא רישיון עסק. בשנת 2005 נכנס לתוקפו צו סגירה כנגד החניון. מני אז מנהלת המבקשת הליכים שונים לעיכוב ולביטול צו הסגירה, לרבות הגשת עתירה מנהלית – שנדחתה (עת"מ 2980-05-13, כב' השופטת ש' דותן ) . בהמשך הוגשה העתירה הנוכחית, ובה נטען כי פעילות החניון כלל אינה מצריכה רישיון עסק. אף עתירה זו נדחתה (עת"מ 4-06-14, כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ).

כנגד פסק הדין האחרון הוגש ערעור, יחד עם הבקשה שלפניי למתן סעד זמני שיתיר את המשך הפעלת החניון. נטען כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה במובהק לצד המבקשת – אשר פרנסתה נשענת על הפעלת החניון. המשיבים מנגד סבורים כי סיכויי הערעור הינם נמוכים, בין היתר לנוכח תוצאות ההליכים הקודמים בעניינה של המבקשת, וכי המשך פעילות החניון פוגע קשות בבעלי המקרקעין.

בלב העתירה הנוכחית עמדה השאלה האם נדרש רישיון עסק לשם הפעלת החניון. זאת בעיקר לנוכח האמור בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013. בית המשפט המנהלי השיב לכך בחיוב, בהתבסס על לשון הצו ויישומו על נסיבות התיק הקונקרטי. עיינתי בחומר, ובבחינה ראשונית – המתאימה לשלב הדיוני הנוכחי – מסופקני האם סיכויי הערעור על קביעה משפטית זו גבוהים במידה הנדרשת. יוער כי המבקשת הוסיפה ופירטה טעמים שונים שמצדיקים, לשיטתה, את ביטול צו הסגירה. כך, למשל, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו על הסכם שנכרת בין המבקשת לבין העירייה; על קיומה של הבטחה שלטונית כלפי המבקשת; ועל הפלייתה לרעה אל מול בעלי עסק אחרים. מבלי לקבוע מסמרות, נראה על פני הדברים כי עיקרי הטענות שצוינו – כבר הועלו, נדונו ונדחו במסגרת ההליכים הקודמים שניהלה המבקשת, ובפרט במסגרת עתירתה הקודמת (עת"מ 2980-05-13).

יצוין כי ביום 19.1.15 ניתן היתר לבנייה במקרקעין שבשטחם מופעל החניון. עולה מהחומר כי פעילות החניון משבשת את ביצוע העבודות על פי היתר הבנייה. כמובן, אין להקל ראש גם בהשלכות של אי-מתן הסעד הזמני מנקודת מבטה של המבקשת. ברם עם כל ההבנה, ובשים לב לסיכויי הערעור, למאזן הנוחות בין כל הצדדים ולנסיבות התיק בכללותו, סבורני כי דין הבקשה להידחות.

לנוכח האמור, הבקשה למתן סעד זמני – נדחית. הצו הארעי שניתן בתיק זה – בטל. בנסיבות העניין, ולא בלי היסוס, לא ייעשה צו להוצאות בבקשה זו.