עע"מ 4374/08 הועדה המחוזית לתכנון בניה ירושלים נ. ג'אלב בדר ואח'

1.

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, אשר הורה על ביטול החלטת המבקשות שדחתה תוכנית בינוי שהגישו המשיבים.

במרכזה של המחלוקת בין הצדדים עומדת מקרקעין בשטח של כ-12 דונמים, המצויה בחלקו המזרחי של הר הזיתים בירושלים. המקרקעין האמורים מהווים מעין מובלעת בשכונת א-שייח, עליהם חלה תוכנית עמ/9 שמכוחה הם מוגדרים כשטח המיועד לשמש להרחבת בית-הקברות. בשנת 2001 הופקדה במשרדי המבקשת 1 תוכנית שהגישו המשיבים, בה התבקש שינוי ייעוד המקרקעין כדי שישמשו למגורים. אחת ההתנגדויות שהוגשו בעקבות הפקדת התוכנית היתה של אחד, אריה קינג (להלן: קינג ). התנגדות זו הוגשה שלושה חודשים לאחר המועד האחרון להגשתן של התנגדויות, ובה נטען כי השטח עליו חלה התוכנית המוצעת, אמור לשמש כחלק מבית-הקברות היהודי שעל הר הזיתים, ועל כן אין לקבלה. חרף השיהוי בהגשת ההתנגדות, ואף שקינג לא התייצב לדיון שנערך בה, דנה מבקשת 2 בהתנגדותו, ובעקבות כך קבעה כי קודם שתאושר התוכנית נדרשת התייחסותם של גורמים נוספים. משכך, הציגו אותם גורמים את עמדתם, אשר ברובן נטען כי אישור התוכנית ושינוי יעוד הקרקע, יחמיר את מצוקת שטחי-הקבורה בירושלים.

2.

בעקבות כך קיבלו המבקשות את ההתנגדויות, ודחו את התוכנית שהוגשה. ובלשונה של מבקשת 2:

"בענייננו, הבהירו גורמי המקצוע כי קיים צורך של ממש בשטח המיועד בתכנית עמ/9 לבית עלמין מוצע, נוכח המחסור הצפוי בעתודות קבורה בירושלים... כן הובהר כי קיימת כוונה ממשית לפעול לשם מימוש היעוד הציבורי של הקרקע... הוועדה אף השתכנעה כי קיימת אפשרות ממשית להרחבת בית העלמין בשטח המיועד לכך בתכנית עמ/9... באשר לטענות ב"כ מגישי התכנית, הוועדה סבורה כי אין בהן ממש... בנסיבות העניין, נדמה כי הטעם העיקרי העומד ביסוד טיעוני מגישי התכנית הינו הבנייה הקיימת בשטח. ואולם, אין מקום שבניה בלתי חוקית תהווה לכשעצמה טעם עיקרי לשינוי יעוד מיעוד ציבורי ליעוד למגורים" (עמ' 11 לפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים).

3.

נגד החלטה זו עתרו המשיבים לבית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים ( כב' השופטת יהודית צור ), ובפיהם הטענה כי ההחלטה הדוחה את התוכנית שהפקידו מבוססת על התנגדותו של קינג, אשר הוגשה שלא כחוק, ומשכך לא היה מקום להידרש לה. בית-המשפט קמא קיבל טענה זו וביטל את החלטת המבקשות. נקבע, כי החלטה זו לוקה בכך שהיא מכשירה חריגה מסד הזמנים הקבוע בדין עד כדי איונו, ואף מאפשרת להידרש להתנגדויות בכל מועד בו תוגשנה.

בית-משפט קמא הוסיף ומנה טעמים נוספים מכוחם בטלה ההחלטה: מידת הזהירות בה יש לנקוט בדחייתה של תוכנית שהופקדה; ההחלטה מבוססת על "נימוק עובדתי הסותר באופן מוחלט את העמדה הברורה והחד-משמעית של משרד התיירות [ לפיה אין מניעה לקבל את תוכניתם של המשיבים ] והגורמים המוסמכים על פי חוק" ומבלי שתכלול הסבר לכך (עמ' 25 לפסק-הדין); ביסוס ההחלטה על תשתית בלתי-מספיקה, על נתונים חסרים ועל נימוקים בלתי-מבוססים של אחדים מהגורמים אשר חיוו את דעתם; הצהרת המבקשות כי הדיון החוזר באישור התוכנית נדרש לצורך בחינתה בראייה תכנונית כוללת , אף שבפועל לא נכללה בהחלטה הסופית כל התייחסות לצרכי התושבים במקום או ליתרונות הציבוריים הגלומים בתוכנית המוצעת. לבסוף, קבע בית-המשפט, כי "בהליכים ובקבלת החלטות של רשות מנהלית בכלל ומוסד תכנוני בפרט, קיים צורך מובנה לשמור על יעילות, ודאות, יציבות ועקביות עניינית. בענייננו לקתה החלטת המשיבות בפגמים מהותיים המחייבים את ביטולה... לפיכך יש לקבוע כי ההחלטה נגועה באי סבירות קיצונית המצדיקה את התערבות בית המשפט" (עמ' 37 לפסק-הדין).

4.

נגד פסק-דין זה הוגש ערעור לבית משפט זה, ועמו בקשה לעכב את ביצועו. במרכז הערעור עומדת הטענה לפיה שגה בית-המשפט קמא כאשר קבע כי אין הרשות רשאית לבסס את החלטותיה על מידע שהינו רלוונטי לעניין, ומקורו בהתנגדות שהוגשה באיחור. לעניין זה סבורות המשיבות, כי בהיותן גוף מנהלי מוטלת עליהן החובה לבחון כל מידע רלוונטי המונח לפתחן, באשר אין הן רשאיות להתעלם ממידע לו נודעת חשיבות להחלטה העומדת להתקבל. עוד נטען, כי נפלה שגגה בהחלטת הערכאה קמא לפיה תוכל הרשות להפוך החלטה שקיבלה בעבר רק בהתקיים נסיבות חריגות ולאחר עמידה בתנאים דווקניים, וכן כי ההחלטה בעניין יעוד המקרקעין נשענת על שיקולים ענייניים המצוים במתחם הסבירות. לבסוף, טוענות המבקשות כי פסק-דינה של הערכאה קמא עומד בסתירה לקביעתו של בית-משפט זה, לפיה "הפקדת תוכנית אינה מחייבת את הוועדה המחוזית לאשרה. הועדה מוסמכת, גם בהעדר התנגדויות, לדחות תוכנית לאחר שדבר הפקדתה פורסם" (בג"צ 3132/92 מושלב נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון , פ"ד מז(3) 741, 742 (1993)).

6.

את בקשתן לעיכוב ביצוע פסק-הדין תומכות המבקשות בסיכויי הערעור הגבוהים, להשקפתן, ובחשש כי הימנעות מעיכוב ביצוע תעקר את הדיון בערעור, הואיל ואישור התוכנית יאפשר את הוצאתם של היתרים והתחלת בנייה, דבר שעלול להקשות על שמירת ייעודם הציבורי של המקרקעין. במקביל נטען, כי עיכוב הביצוע לא יפגע במשיבים, הואיל והמדיניות הנוהגת היא להאריך את המועדים שנקבעו לביצוע צווי הריסה המתייחסים לבניה בלתי-חוקית הקיימת כיום על המקרקעין, ככל שמבנים אלה יהלמו את התוכנית המופקדת.

7.

בתגובתם תומכים המשיבים את יתדותיהם בפסק-דינו של בית-משפט קמא, ובפרט טוענים הם, כי פסק-הדין אינו מטיל על הרשות איסורים מוחלטים כשם שטוענות המשיבות, וכי אין בו כדי לצמצם את שיקול-דעתה של הרשות. בהסתמך על האמור טוענים המשיבים, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים כלל ועיקר, וכי נוכח העובדה שהדיון הראשון בו נקבע לחודש ניסן התשס"ט (אפריל 2009), אין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין ולהותיר את הפגיעה המתמשכת הכרוכה בהחלטת המבקשות.

8.

ככלל, אין בהגשתו של ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק-דין. בקשה לעיכוב ביצוע תתקבל רק אם יוכח כי הערעור אינו משולל יסוד, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע, בעיקר נוכח החשש כי למבקש ייגרם נזק בלתי-הפיך. בכללו של מאזן זה יידרש הצד המבקש את עיכוב הביצוע להוכיח כי אלמלא יעוכב, יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו ( ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ , פ"ד מא(1) 713, 714 (1987); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 405 (1997)). בענייננו, ואף שלא נוכחתי כי מלוא המשמעויות שמייחסות המבקשות לפסק-דינה של הערכאה קמא אכן מצוי בו, הרי שאין לשלול כליל את סיכויי הערעור, נוכח העלאתן של שאלות בעלות ציביון משפטי עקרוני, ולא עובדתי גרידא. באשר למאזן הנוחות, סבורני כי הצהרת המבקשות לפיה לא תיהרס הבנייה הקיימת כיום על המקרקעין והולמת את התוכנית נשוא המחלוקת, מבטיחה מניעת פגיעה בזכויות המשיבים עד להכרעה בערעור. לעומת זאת, חידוש הבנייה על השטח עשוי לייתר את הערעור כליל.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת, וביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים מיום ד' בניסן התשס"ח (09.04.08), יעוכב בזאת עד למתן פסק הדין בערעור.