עע"מ 4501/09 מדינת ישראל נ. תמימי עמאר

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו) בעת"מ 1156/08 מיום 23.4.2009.

1.

העובדות בתמצית הן כדלקמן: בשנת 2001 קיבל המשיב היתר להובלת חומרים מסוכנים (להלן: ההיתר ) בהתאם לחוק שירותי הובלה, התשנ"ז-1997 ותקנות שירותי הובלה, התשס"א-2001. היתר זה חודש בכל פעם לשנתיים עד שביום 16.10.2005 נשלח אל החברה שהעסיקה את המשיב מכתב שבו הודע על ביטול ההיתר שניתן למשיב להוביל חומרים מסוכנים. ביטול ההיתר נעשה בעקבות פנייה משירות הביטחון הכללי ובה מידע שלפיו המשיב מקיים קשרים עם גורמי טרור. המשיב לא הפקיד את ההיתר ובסוף שנת 2007, משתמו שנתיים ממועד מתן ההיתר האחרון למשיב, לא הונפק למשיב היתר חדש להובלת חומרים מסוכנים.

2.

המשיב עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים אשר קיבל את העתירה בחלקה וקבע כי המפקח על אגף מטענים ומל"ח יבשה במשרד התחבורה (להלן: המפקח ) לא עמד בנטל להצדיק את אי חידוש ההיתר להובלת חומרים מסוכנים שהיה בידי המשיב. בית המשפט לעניינים מנהליים לא שוכנע כי ההחלטה התקבלה בהתבסס על ראיות מוצקות. עם זאת, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי אין מקום לחדש באופן מוחלט את ההיתר למשיב וכי יש לסייג את שינוע החומרים המסוכנים באופן שלמשיב יינתן היתר לנהג ולהוביל רק את אותם חומרים מסוכנים המיועדים בעיקר לשימוש רפואי בבתי חולים ובקופות חולים המהווים את עיקר פרנסתו.

3.

המבקשת סבורה כי בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים נפלו מספר טעויות מהותיות. לטענת המבקשת, שגה בית המשפט לעניינים מנהליים כאשר בחן את עניינו של המשיב כאילו ההיתר שהיה בידו בוטל, בעוד שההחלטה שעמדה לבחינת בית המשפט נגעה ל אי חידושו של ההיתר שמלכתחילה היה בתוקף לשנתיים בלבד; המבקשת טוענת כי בית המשפט לעניינים מנהליים נכנס הלכה למעשה בנעלי הרשויות המקצועיות המוסמכות והחליף את שיקול דעתן בשיקול דעתו שלו; עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא התייחס למהות הסיכון שבמתן היתר להובלת חומרים מסוכנים בתוך מדינת ישראל ואף לא נתן את המשקל הראוי למידע הקיים בעניינו של המשיב - קשריו עם פעילי טרור - על רקע המצב הביטחוני הרגיש. המבקשת מוסיפה כי בית המשפט לעניינים מנהליים יצר אבחנה שאינה קיימת בדין, וללא שהונחו לפניו נתונים מקצועיים המבססים אבחנה זו, בין מסוכנותם של חומרים מסוכנים מסוגים שונים, תוך התעלמות מתצהירו של המפקח בעניין פוטנציאל הסיכון הטמון בהובלת החומרים המסוכנים המשמשים לצרכים רפואיים. לטענתה, בית המשפט לעניינים מנהליים התעלם מהעובדה שאי מתן ההיתר להובלת חומרים מסוכנים אינה מונעת מהמשיב לעבוד בהובלת כל סחורה אחרת שבהובלתה לא קיימים הסיכונים המיוחדים שכרוכים בהובלת חומרים מסוכנים. המבקשת טוענת כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים - שלפיה יתאפשר למשיב, המחזיק ברישיון ישיבה בארץ ולכן יש לו חופש תנועה מלא בה, ואשר קיים בעניינו מידע המלמד על קשריו עם גורמי טרור, להמשיך ולהוביל חומרים מסוכנים בכל שטח מדינת ישראל - היא תוצאה בלתי סבירה בעליל. בהתחשב בכל האמור, סבורה המבקשת כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים.

עוד טוענת המבקשת, כי בהתאם למידע המודיעיני החסוי המצוי אודות המשיב, האחרון מקיים קשרים עם גורמי טרור ולפיכך, לדעת הרשות המוסמכת במשרד התחבורה, קיים חשש שמתן היתר למשיב להובלת חומרים מסוכנים יש בו כדי לפגוע בביטחון המדינה ובשלום הציבור. המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המדינה, בהתחשב בכך שמתן היתר למשיב ישנה את המצב הקיים בעוד שעיכוב ביצוע פסק הדין ישמור למעשה על סטטוס קוו. לטענתה, הנזק העלול להיגרם לביטחון המדינה והציבור בשל מתן היתר להוביל חומרים מסוכנים למשיב, עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיב אם יעוכב ביצוע פסק הדין.

4.

המשיב טוען כי בערעור אין כל ממש וכי כל הטענות נדחו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים אחת לאחת. המשיב טוען כי מזה שנה וחצי נמנעת ממנו פרנסתו ואין כל הצדקה להמשיך ולמנוע ממנו את קבלת ההיתר לאחר שערכאה מוסמכת אמרה את דברה. לטענת המשיב, סיכויי קבלת הערעור נמוכים, שכן בית המשפט לעניינים מנהליים עיין בחומר ושמע את העדים אך לא שוכנע שהחומר שהוצג מצדיק את המשך שלילת ההיתר למשיב. המשיב מוסיף ומציין כי על אף שלכאורה נשלח מכתב ביטול היתר למעסיקתו של המשיב, באוקטובר 2005, המדינה לא עשתה דבר וחצי דבר למנוע את המשך עבודתו של המשיב בהובלת חומרים מסוכנים ורק בתום תקופת ההיתר, בנובמבר 2007, מנעה את חידושו, והדבר מלמד על כך שהמשיב אינו מסוכן.

5.

הכלל הרחב קובע, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). תקנה זו קובעת כי בעל דין אשר זכה בהליך משפטי זכאי לממש את פירות זכייתו באופן מיידי, למעט במקרים חריגים. השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מנהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, כלומר, על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו [עע"ם 2914/09 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (לא פורסם, 1.4.2009); עע"ם 1672/09 מודיעין אזרחי בע"מ נ' השמירה בע"מ (לא פורסם, 31.3.2009)].

6.

בענייננו, עיון בטענות המבקשת במסגרת הערעור מלמד כי המבקשת תוקפת הן נדבכים משפטיים בפסק הדין (כגון בחינת ההחלטה כביטול היתר להבדיל מאי חידושו) והן נדבכים עובדתיים (כגון מידת המסוכנות הנשקפת מהמשיב בהתבסס על החומר המודיעיני) וכן נדבכים מעורבים משפטיים-עובדתיים (כגון היכולת לערוך אבחנה בין סוגי חומרים מסוכנים שונים על פי הדין). מבלי להיכנס לגוף טענותיה של המבקשת, סבורני כי ניתן לומר שבנסיבות אלה, סיכויי הערעור להתקבל הם מאוזנים.

7.

גם ההכרעה בשאלת מאזן הנוחות אינה פשוטה בענייננו, כאשר משני צדי המתרס עומדים אינטרסים כבדי משקל - מצד אחד חופש העיסוק של המשיב וזכותו להתפרנס ממשלח ידו (הובלת חומרים מסוכנים) ומצד שני ביטחון המדינה ואינטרס הציבור אשר לטענת המבקשת יימצאו בסכנה אם יינתן למשיב ההיתר. בשלב זה איני יכול לקבל את טענת המבקשת כי חופש העיסוק של המשיב לא יינזק בצורה מכבידה משום שיהיה בידו להוביל כל חומר אחר (מלבד חומרים מסוכנים), זאת כאשר בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי פרנסתו של המשיב בעשור האחרון היא מהובלת חומרים מסוכנים (סעיף 10 לפסק הדין). אי מתן ההיתר משמעו שלילת יכולת הפרנסה של המשיב. אשר לצד השני של המטבע - האינטרס הציבורי וביטחון המדינה - לגבי הסיכון הנשקף מן המשיב ניתן ללמוד בשלב זה מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים שקבע כי בדו"ח החסוי שהובא לעיונו אין כל מידע עדכני, רלוונטי, מהותי ומשמעותי שניתן ללמוד ממנו עד כמה הדברים הם בגדר איום וסיכון ביטחוני ממשי (סעיף 12 לפסק הדין). לכך יש להוסיף כי בשנת 2005 הודיעה המבקשת לחברה המעסיקה של המשיב על ביטול ההיתר של המשיב, אולם על אף שהמשיב לא הפקיד את ההיתר שבידו לא עשתה המבקשת כל פעולה אקטיבית על מנת לוודא שהמשיב אינו מוביל חומרים מסוכנים וחיכתה כשנתיים בחוסר מעש עד למועד חידוש ההיתר ואז סירבה לחדשו. התנהלות זו מעידה לכאורה על כך שמהמשיב לא נשקפת סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה ולשלום הציבור.

8.

בנסיבות האמורות, וכאשר הכלל הוא ביצוע מיידי של פסק הדין ואילו עיכובו הוא החריג, דומה כי הכף נוטה לכיוון דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, וכך אני מורה. למען הסר ספק, התנאים שנקבעו בסעיף 14 לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים יחולו על ההיתר שיונפק למשיב. יוער, כי על פניו נראה כי אין מניעה לסייג את רישיון המוביל שיינתן למשיב להובלת חומר מסוכן מסוים (או חומרים מסוכנים מסוימים), כאמור בתקנה 7(א) לתקנות שירותי הובלה, התשס"א-2001.

9.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין לטובת המשיב בסך של 3,000 ₪.