עע"מ 4516/20איחוד ארגזי ישראל בע"מ נ. עיריית ת"א

1.

לפניי בקשה מטעם המערערת, היא המשיבה שכנגד (להלן: המערערת ) למחיקת הערעור שכנגד על הסף שהגישה המשיבה, היא המערערת שכנגד (להלן: המשיבה ).

2.

המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, עתירה מינהלית בעניין שומת ארנונה רטרואקטיבית משנת 2011 שהטילה עליה המשיבה המתייחסת לשנים 2010-2004 בגין החזקתה בנכס המצוי בתל אביב (עת"מ 36058-10-14). בפסק דינו מיום 7.1.2020 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן ) באופן חלקי את העתירה בקבעו כי על המערערת לשאת בשומת הארנונה הרטרואקטיבית בתוספת ריבית והצמדה, ואולם החיוב הרטרואקטיבי (הנסב על ההפרש בין השטח המחושב בשומת הארנונה לבין השטח שבגינו חויבה המערערת עד להוצאת השומה נשוא העתירה) לא יוחל במלואו משנת 2004, אלא יתפלג התפלגות אחידה בין השנים, והוא יתבסס על סיווג הנכס כ"מחסן" (ולא על סיווג של "משרדים, שירותים ומסחר").

3.

ביום 26.4.2020 הגישו הצדדים לבית משפט זה בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין (בש"מ 1141/20). הבקשה התקבלה בהחלטתי מיום 27.4.2020. בהתאם להחלטתי זו, ביום 2.7.2020 הגישה המערערת ערעור המופנה נגד חיובה הרטרואקטיבי בשומת הארנונה ונגד החיוב בריבית ובהצמדה. המשיבה מצדה הגישה, ביום 9.8.2020, ערעור שכנגד הנסב על אופן חישוב שיעור הארנונה בגין תוספת השטח שנמדדה על-ידה ועל אופן סיווג הנכס.

4.

במסגרת הבקשה שבכותרת עותרת המערערת למחיקת הערעור שכנגד שהגישה המשיבה על הסף. בקשתה זו מתבססת על שני אדנים: האחד, הגשת הערעור שכנגד על-ידי המשיבה עומדת בניגוד להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. השני, היעדר קיומה של זיקה עניינית בין הערעור שכנגד לבין הערעור העיקרי. המשיבה מתנגדת מצידה לבקשה.

5.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות על שני ראשיה. במסגרת החלטתי מיום 27.4.2020 נעתרתי כאמור לבקשה המוסכמת שהגישו הצדדים להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין עד ליום 3.7.2020. ההסדר הדיוני אינו כולל כל ויתור (מטעם מי מהצדדים) על הזכות להגשת ערעור שכנגד, וממילא אין במתן החלטתי כדי לשלול את אפשרותה של המשיבה להגיש ערעור שכנגד. לא למותר להזכיר כי הזכות להגיש ערעור שכנגד קבועה בתקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וככלל, היא מקנה לבעל הדין, אשר יכול היה לערער בערעור עיקרי ולא עשה כן, אפשרות "לשבת על הגדר" ובכך לחרוג מפרקי הזמן הקצובים בדין להגשת ערעור עצמאי, לצורך הגשת ערעור שכנגד (ראו, למשל: בש"א 3868/90

יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א. , פ"ד מה (1) 256, 263 (1990); ע"א 4025/19 המוסד לביטוח לאומי נ' המועצה האזורית מגילות ים המלח , פיסקה 12 (12.1.2020). לתכליות העומדות בבסיס רציונאל זה ראו, למשל: ע"א 2266/14 ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (29.9.2014); ע"א 8506/15 ריכטר נ' כהן , פיסקה 7 (11.12.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 409-408 (מהדורה שלישית, 2012)). משההסדר הדיוני שהגישו הצדדים אינו כולל כל התייחסות לאפשרות להגיש ערעור שכנגד, אין בו כדי לשלול זכות זו.

6.

האם הערעור שכנגד נעדר זיקה עניינית לערעור העיקרי? נזכיר כי במסגרת הערעור שכנגד רשאי בעל הדין להעלות רק השגות שיש להן זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי. ואולם, לעניין זה נקבע כי די בקיומה של זיקה מצומצמת בהיקפה, כך "שיכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור

ושזור וקשור לאותו עניין" (ראו: בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, 700 (1991) (להלן: עניין אוזן ); ראו עוד: בש"א 7182/18 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

(18.10.2018); בש"א 902/20 מועצה אזורית מגילות ים המלח נ' המוסד לביטוח לאומי , פיסקה 15 (18.2.2020)). אבהיר בהקשר זה כי אין משמעות הדברים כי על הערעור שכנגד להיות "בבואה של הערעור העיקרי", שהרי ככלל העובדה שכל צד מפנה את ערעורו כנגד מקטע שונה של פסק הדין הינה טבעית, שכן ניתן להניח כי כל אחד מהצדדים יבקש להשיג על קביעות שונות שניתנו באותו פסק דין (ראו, למשל: ע"א 41/99 גריזולין יצור ושיווק שמנים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (12.6.2001); ע"א 817/15 מויאל הנדסה בע"מ נ' רואש (19.7.2015); ע"א 7038/16 מרקדו נ' מרקדו

(23.4.2017)). לבסוף אוסיף כי הגישה המרחיבה הנזכרת לעיל באה לידי ביטוי גם בכך שכאשר קיים ספק באשר לאפשרות הגשתו של ערעור שכנגד, פועל הספק לטובת הותרת הערעור שכנגד על כנו (ראו: עניין אוזן , בעמ' 704).

7.

יישום אמות מידה אלה על נסיבות ענייננו מוביל למסקנה כי דרישת הזיקה העניינית בין הערעור העיקרי לבין הערעור שכנגד מתקיימת. שני הערעורים נסבים על שומת הארנונה הרטרואקטיבית שהטילה המשיבה על המערערת והיקפה. בעוד הערעור העיקרי נסב בעיקרו על עצם חיובה של המערערת בתשלום הארנונה, הערעור שכנגד עוסק בשאלת אופן חישובה וכן בסוגיית שינוי הסיווג של הנכס באופן רטרואקטיבי. הנה כי כן, הערעורים עוסקים באותה מסכת עובדתית וראייתית, והדיון בשאלה אם להצדיק את החיוב הרטרואקטיבי ובאיזה שיעור להחילו הן תולדה של אותן נסיבות עובדתיות. בשים לב לפרשנות המרחיבה הניתנת לדרישת הזיקה העניינית כמפורט לעיל, לא מצאתי להורות על מחיקת הערעור שכנגד מחמת טעם זה, ואין בעובדה שבית המשפט המחוזי דן בסוגיות אלה "בנפרד" כדי לשנות ממסקנתי זו (ראו והשוו: עע"מ 1790/19 הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול נ' עיריית רמת השרון , פיסקה 6 (20.4.2020)).

8.

נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחית. בנסיבות העניין, תישא המערערת בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ש"ח.

החלטתי זו תתויק בתיקי השופטים.