עע"מ 4565/22מרדכי כהן נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

1.

לפניי בקשה לקבלת סעד זמני עד להכרעה בערעורו של המבקש (להלן: המערער ) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' קולה , ס"נ ), אשר ניתן ביום 25.4.2022 בעת"מ 39234-03-22, ואשר דחה את עתירת המערער לאפשר לו לרכוש את הדירה הציבורית בה התגורר במשך שנים רבות.

הרקע לבקשה

2.

החל משנת 1989 התגורר המערער עם אמו ואחיו בדירת דיור ציבורי בת שני חדרים וחדר ביטחון ברחוב הנשיא 51, קריית שמונה (להלן: הדירה ). לאחר פטירת אימו של המערער בשנת 2002, המשיך המערער להתגורר בדירה בהתאם להסכם דייר ממשיך שנחתם בינו לבין המשיבה 1 בהליך שלפניי, עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן, בהתאמה: ההסכם ו עמידר ).

3.

ביום 28.11.2000 העבירה עיריית קריית שמונה פנייה לעמידר בעניין הדירה, במסגרתה צוין שהמבנה מסוכן וכי פינויים של הדיירים מהדירה נדרש על-מנת למנוע פגיעה בנפש.

4.

בשנת 2007 הגיש המערער בקשה לרכישת הדירה, וביום 13.5.2007 קיבל המערער הודעה על תנאי רכישת הדירה. לטענת המערער, הוא לא השלים את רכישת הדירה באותה העת בשל קשיים כלכליים.

5.

ביום 12.3.2017 ניתנה חוות דעת בנושא המצב הקונסטרוקטיבי של הדירה על-ידי מהנדס מטעמה של עמידר. בחוות הדעת נאמדו הליקויים בדירה ונקבע כי יש לבצע בדירה תיקונים משמעותיים, אשר כוללים את פירוק הגג והרס הקירות, וכי לאחר מכן יש לבנותם מחדש תוך הוספת חיזוקים מבניים.

6.

בשנת 2018 הגישה עמידר תביעה לסילוק ידם של המערער ואחיו מהדירה (ת"א (שלום עפולה) 54148-11-18) (להלן: התביעה לסילוק יד ). בכתב התביעה טענה עמידר כי בשל הכשלים ההנדסיים במבנה בו שוכנת הדירה היא פנתה למערער ולאחיו פעמים רבות בבקשה שיפנו את הדירה, אולם הם סירבו לשתף עמה פעולה – התנהלות אשר לטענת עמידר מהווה הפרה יסודית של ההסכם. נוכח זאת ביקשה עמידר מבית המשפט להורות על סילוק ידם של המערער ואחיו מהדירה. לצד זאת הצהירה עמידר שהיא "מתחייבת לדאוג לנתבעים במקרה זה לדיור חלופי על פי זכאותם ועל פי כל הוראות נוהל ודין". ביום 18.2.2019 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה בתביעה לסילוק יד, המקבל את התביעה – וזאת לאחר שעמידר הבהירה שתדאג למערער ולאחיו לדיור ולא תותיר אותם ללא קורת גג "ולו לתקופה קצרה". בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה נדחתה מהטעם שההמצאה בוצעה כדין, ונוכח החשש מהמשך השהות במבנה המסוכן. המערער לא הגיש ערעור על פסק דין זה ועל ההחלטה לדחות את הבקשה לביטולו.

7.

במקביל לניהולה של התביעה לסילוק יד, ואף לאחר שניתן פסק הדין בהיעדר הגנה באותה התביעה, בחנה עמידר בקשה נוספת של המערער לרכישת הדירה, אותה הגיש בשנת 2018. במסגרת בירור הבקשה ניתנה חוות דעת הנדסית נוספת עבור הדירה, ובה נקבע שיש לפנות את הדיירים במבנה בו שוכנת הדירה, ולאחר מכן לאטום את המבנה או להרסו ולבנותו מחדש. ביום 18.4.2019 הודיעה עמידר למערער כדלקמן: "לאחר ביקור של צוות הנדסה מטעם חברתנו ביום 17.4.2019 הוחלט כי המבנה מסוכן ולא ניתן לבצע שיקום. אי לכך הנך מוזמן למשרדנו תוך 14 ימים מיום מכתבנו זה בכדי לקבל הצעת דיור חלופית. בקשתך לרכישת הדירות תועבר לבחינה של משרד הבינוי והשיכון ולכשתתקבל החלטתם נודיעך בהתאם". אעיר שהחלטה זו נעדרת התייחסות לפסק הדין שניתן בתביעה לסילוק יד. כן אציין, כהקדמת המאוחר, שממכתב זה עולה שמבחינת עמידר שאלת נוכחותו של המערער בדירה ושאלת זכאותו של המערער לרכישתה הינן שאלות נפרדות.

8.

בחודש דצמבר 2019 נקטה עמידר הליכי הוצאה לפועל למימושו של פסק הדין בתביעה לפינוי מושכר. מסיבות שאינן ברורות לי, הליכי ההוצאה לפועל לא נשאו פרי והמערער לא פינה את דירת מגוריו.

9.

ביום 6.12.2021 הגיש המערער עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי נצרת (עת"מ 12359-12-21) (להלן: העתירה הראשונה ) ובה ביקש מבית המשפט המחוזי להורות למשיב 2, משרד הבינוי והשיכון, להשיב לבקשתו לרכישת הדירה, לצד סעדים נוספים. בסופו של הדיון בעתירה הראשונה הגיעו הצדדים להסכמות, אשר להן ניתן תוקף של פסק דין, כדלקמן:

"יעבור העותר לדירה ברח' הצופים 8, או בכל דירה אחרת מוכנה שיבחר מתוך המלאי. העותר יחד עם אחיו יתאמו פגישה עם מר אבישי נאמן ביום א' הקרוב – 12.12.21 וזאת לצורך בחירת דירה חלופית אחרת. ככל שתיבחר הדירה ברח' הצופים 8 שהיא מוכנה כבר עכשיו, יעבור אליה העותר תוך 7 ימים. ככל שיבחר העותר דירה אחרת, הרי שיעבור אליה במועד שיקבע לו מר נאמן. היה והעותר לא יגיע לסיור לצורך בחירת הדירה או לא יעבור לדירה החלופית כפי אשר נבחרה על ידו, יבוטל הסדר זה.

בתוך 30 יום יגיש העותר בקשה חדשה למשרד השיכון לרכישת הדירה ברח' הנשיא 51 ואין בכך כדי לפגוע בטענתו של המבקש לפיה, כבר בשנת 2018 הגיש בקשה לרכישת הדירה, כמו גם בטענותינו [עמידר – א.ש.] שפסק הדין בין הצדדים חלוט ומחייב. תחליט הוועדה לאפשר לעותר המבקש למכור [צ"ל לרכוש – א.ש.] את הדירה, נכבד את החלטת הוועדה. תחליט הוועדה שלא לאפשר, ממילא תקום לעותר הזכות לתקוף זכות [צ"ל החלטה – א.ש.] זו בעתירה מנהלית חדשה ולא תיטען טענת שיהוי וכדו'. מוסכם עלינו, כי הדירה לא תיהרס עד לאחר 45 יום מיום המצאת החלטת הוועדה, לידי המבקש או בא כוחו."

10.

אציין שגם מהסכמות אלה עולה שהמשיבים סבורים שעצם העובדה שהמערער נדרש לפנות את הדירה, כשלעצמה, אין משמעה שהמערער מאבד את זכאותו לרכוש את הזכויות בדירה.

11.

ביום 30.12.2021, ובטרם פינה המערער את הדירה, הגיש המערער בקשה נוספת לרכישת הדירה. בקשתו זו נדחתה על-ידי הוועדה לחריגי מכר של משרד הבינוי והשיכון (להלן: החלטת הדחייה ) , אשר קבעה כדלקמן:

"המבנה ברח' הנשיא הוכרז רשמית כמבנה מסוכן ויש להרוס מבנה זה. על כן לא ניתן למכור למר כהן צדק [המערער – א.ש.] את הדירה ברח' הנשיא בה התגורר. באפשרותו לבחון זכאותו לרכישת הדירה הנוכחית אליה עבר והבקשה תיבחן ע"פ הכללים".

12.

נגד החלטת הדחייה הגיש המערער את העתירה המינהלית נושא הערעור דנן (להלן: העתירה המנהלית ), ובה ביקש סעדים שונים אשר בעיקרים מכוונים לכך שהעותר יוכל לממש את זכותו הנטענת לרכישת הדירה, בין אם במתכונתה הנוכחית ובין אם לאחר שיפוץ שייערך בה על-ידי עמידר. גם בעת הגשת עתירה זו לא קיים המערער את שני פסקי הדין החלוטים אשר הורו לו לפנות את הדירה.

13.

ביום 25.4.2022 ניתן פסק הדין נושא הערעור אשר דחה את העתירה המינהלית.

14.

ביחס לכך שהמערער לא פינה את הדירה קבע בית משפט קמא כדלקמן: "העותר בא לבימ"ש זה בחוסר ניקיון כפיים מוחלט, תוך שהוא מפר ברגל גסה את ההסכמות אשר אליהן הגיע עם המשיבים, תוך שהוא למעשה מפר גם את האמון שניתן לו ע"י ביהמ"ש. ולכן, ולו מסיבה זו בלבד, היה מקום לדחות את עתירתו של העותר ואף לחייבו בהוצאות לדוגמא."

15.

בית משפט קמא לא הסתפק בכך והתייחס – "בקצרה", כלשונו – גם לעתירה גופה, וקבע כדלקמן:

"מדובר בשיקול דעת מנהלי שההתערבות של בימ"ש לעניינים מנהליים בשיקול דעת זה הינה מצומצמת מלכתחילה. לא מצאתי, כי נפל פגם בשיקול הדעת המנהלי אותו הפעילה המשיבה מס' 2 ושעה שמדובר במבנה מסוכן, אשר לגביו הוצא צו הריסה, הרי שאין כל מקום להתערב בשיקול הדעת של הרשות המנהלית.

יוער, כי אכן זכותו של העותר לרכוש דירה לפי סעיף 6 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 לא נפגעה, שכן כעולה מהתגובות לעתירה, נמסרה לעותר הזכות להתגורר בדירה ברח' עין זהב מס' 19/3 בקריית שמונה, אף נמסרו לו מפתחות לדירה והוא חתם על פרוטוקול מסירה לדירה זו והמשיבים הצהירו, ובמיוחד המשיבה 2, כי זכותו של העותר להגיש בקשה לרכישת דירה זו לא תיפגע, חרף העובדה, כי מדובר בדירה חלופית, וחרף העובדה כי העותר הפר את התנאים שנכרתו בינו לבין המשיבים. בנסיבות אלה, וכאמור, התעקשותו של העותר להתגורר דווקא בדירה, אינה ברורה ואינה עולה כמובן עם הוראות החוק."

16.

להשלמת התמונה, אציין כי לאחר מתן פסק הדין בעתירה המינהלית פינה המערער את הדירה וכיום הוא מתגורר בדירה ציבורית אחרת. ביחס לדירה זו נאמר על-ידי משרד הבינוי והשיכון כי "בהתאם להחלטת הוועדה זכותו של המערער להגיש בקשה לרכישת הדירה החלופית לא תיפגע מעצם המעבר ואף לא מכך שהפר את ההסכמה במסגרת העתירה המינהלית הראשונה".

17.

ביום 19.5.2022 הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובה ביקש, לענייננו, "להורות למשיבים להימנע מכל הליך תכנוני בקשר לנכס הממוקם ברחוב הנשיא 51 בקריית שמונה, לרבות מכירתו ו/או הריסתו". בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא מהטעם "שהעותר כעת אינו בעל זיקה לדירה, הדיון בעתירה בעניינו הסתיים ועתירתו נדחתה. כעת מבקש המבקש למעשה סעד חדש וזאת במסגרת עצמית שאינה קשורה לעתירה הקודמת ואינה קשורה גם לכל עתירה אחרת תלויה ועומדת."

טענות הצדדים בבקשה לסעד זמני

18.

המערער הגיש ערעור על פסק הדין קמא. יחד עם הערעור, הגיש המערער את הבקשה לסעד זמני אשר מונחת לפניי. במסגרת בקשה זו, ביקש המערער שנורה למשיבים "להימנע מכל הליך בנכס הממוקם ברחוב הנשיא 51 בקריית שמונה, לרבות מכירתו ו/או הריסתו, עד להכרעה בערעור דנן".

19.

לטענת המערער, סיכויי הערעור הינם טובים, ומאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו. בנוגע לסיכויי הערעור עמד המערער על השגגות שלטענתו נפלו בפסק הדין קמא, ובהן: בית משפט קמא לא התייחס לכך שבהתאם לסעיף 8(ב)(1) לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: חוק זכויות רכישה ), למערער זכות לרכוש את הדירה בה התגורר חרף ההחלטה על הריסתה, וכן כי החוק מעדיף את זכויות הדייר בדירת המגורים בה התגורר (ולא בדירה חלופית). כן טען המערער שמחדליו אינם מצדיקים את דחיית עתירתו על הסף, במיוחד נוכח מצבו הכלכלי והעובדה שמחדלו היה הימנעות מלפנות את דירת מגוריו ; בנוגע למאזן הנוחות, המערער טען כי מכירת הדירה או הריסתה עוד בטרם נדון הערעור תמנע ממנו את האפשרות לממש את זכאותו לרכישת הדירה, ככל שייקבע בערעור שהוא זכאי לכך. לטענת המערער, יש לו קשר עמוק לדירה זו דווקא, ובמידה שלא יתאפשר לו לרוכשה ייגרם לו עוול של ממש. לעומת זאת, כך נטען, מניעה של מכירת הדירה או הריסתה בעת הזו לא תגרום למשיבים כל נזק, וזאת, בין היתר, לאור העובדה שפניית עיריית קריית שמונה לעמידר בנוגע לדירה נעשתה כבר בשנת 2000, ושגם לאחריה התגורר המערער בדירה, במרבית התקופה בהסכמת המשיבים. כן ציין המערער, שהמשיבים אִפשרו לו לרכוש את הדירה גם לאחר פניית עיריית קריית שמונה לעמידר, הגם שלא השלים באותה עת את הליך הרכישה בשל אילוץ כלכלי.

20.

בהתאם להחלטתי, המשיבים הגיבו לבקשה לסעד זמני.

21.

לטענת עמידר, יש לדחות את הבקשה שכן המערער אינו זכאי עוד לרכוש את הדירה; ומשכך הוא, עסקינן בסעד שהמערער לא יהיה זכאי לו גם אם הערעור יתקבל. עמדתה של עמידר נסמכת על סעיף 2 לחוק זכויות רכישה הקובע כי "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר ". לטענת עמידר "הקשר שבין המערער לדירה נותק בפסק הדין של בית המשפט בעפולה [התביעה לסילוק יד – א.ש.], וככל שהיה במעמד של מחזיק שלא כדין, עצם פינויו הפיזי מן הדירה אף ניתק קשר זה". בנסיבות אלה, כך נטען, המערער זכאי אומנם לרכוש את הדירה הציבורית בה הוא מתגורר כיום, אולם אין לו כל זכות בדירה נושא הערעור. בכך ביקשה עמידר להסתמך על החלטתו של בית משפט קמא בבקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין. מסיבותיה שלה, עמידר כלל לא התייחסה למאזן הנוחות ולא טענה שייגרם לה כל נזק מקבלת הבקשה לסעד זמני. בפרט, בתגובת עמידר ובתצהיר שצורף לה לא נטען שישנו הכרח דווקא בהריסה מלאה של הדירה, ובפרט הריסה מיידית, או שננקטות פעולות כלשהן להריסת הדירה. כמו כן, לא נטען שעמידר מעוניינת למכור את הדירה לצד שלישי.

22.

גם משרד הבינוי והשיכון טען כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשרד, יש לדחות את הבקשה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של המערער, אשר עשה דין לעצמו ולא פינה את הדירה על-אף שני פסקי דין חלוטים אשר הורו לו לעשות כן; כן נטען שיש לדחות את הבקשה גם לגופה. מבחינת סיכויי הערעור נטען שאלו נמוכים, משלא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא לדחות את העתירה המינהלית על הסף בשל חוסר ניקיון כפיו של המערער, אשר לא פינה את הדירה. לגופם של דברים נטען שהחלטת הדחייה הינה החלטה מינהלית ה"מבוססת על קביעה מקצועית של גורם מוסמך, מתוך חשש להתמוטטות המבנה, ולפגיעה בחיי אדם", החלטה אשר אינה מגלה עילה להתערבות בהתאם לכללי המשפט המינהלי. משרד הבינוי והשיכון התייחס גם למאזן הנוחות וטען שהנזק שעלול להיגרם מהסכנה הטמונה במבנה "עולה בבירור" על הנזק שייגרם למערער אם לא יוכל לרכוש את הדירה הספציפית הזו. משרד הבינוי והשיכון הבהיר, כאמור, שלעותר עומדת הזכות לבקש לרכוש את הדירה הציבורית בה הוא מתגורר כיום, ושזכותו לא תיפגע מעצם המעבר. משרד הבינוי והשיכון סיכם את דבריו באומרו כי "הגם שלא יהיה מדובר בדירה הספציפית אותה חפץ לרכוש המערער, לנוכח העובדה כי יהיה באפשרותו לבקש לרכוש דירה חלופית, לעמדת המשיב, אף מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה למתן סעד זמני".

23.

לאחר קבלת תגובות המשיבים הצעתי לצדדים להגיע להסכמה דיונית לפיה עמידר תוכל להמשיך בתכניותיה להריסת הדירה, אולם המערער יוכל להמשיך ולטעון לשמירה על זכויותיו הכלכליות בקשר עם הדירה – וזאת, תוך שמירה על כל טענותיהם של הצדדים בנוגע לעצם זכאותו של המערער לרכישת הזכויות בדירה.

24.

בתגובה להצעתי הודיע המערער כי על-אף הקושי בהסכמתו להריסת הדירה אליה הוא קשור, הוא נכון לאמץ את ההצעה. בתגובת המשיבים להצעתי נאמר שככל שיוחלט להרוס את המבנה בו שוכנת הדירה ויוקם במקרקעין מבנה שייועד לדיור ציבורי, הרי שהמערער יהיה רשאי לבקש לרכוש דירה אחרת במבנה שיוקם, ככל שעד לאותו מועד לא יממש המערער את זכותו לרכישת דירה ציבורית. כן הבהירו המשיבים שהמקרקעין עליהם ניצב המבנה בו שוכנת הדירה הינם בבעלות רשות מקרקעי ישראל, על כן המשיבים אינם יכולים להקנות למערער זכויות במקרקעין עליהם ניצב המבנה.

25.

בהתאם להחלטתי, הגיב המערער להודעת המשיבים. בתגובתו הודיע המערער שהוא אינו יכול להסכים לאמור בתגובת המשיבים להצעתי וזאת, בין היתר, מהסיבות הבאות: (1) המשיבים אינם מצהירים שהמבנה ייהרס, ואינם מתחייבים שבמידה וייהרס ייבנה תחתיו דיור ציבורי. זאת במיוחד בהתחשב בכך שהמקרקעין כלל אינם בבעלות המשיבים; (2) גם אם ייבנה דיור ציבורי חליפי, המשיבים אינם מתחייבים שבקשתו של המערער לרכישת דירה תאושר, מה גם שחוק זכויות רכישה עתיד לפקוע בשנת 2023 וככל הנראה לא יעלה בידי המשיבים להספיק להרוס ולבנות מבנה חדש עד לפקיעתו של החוק.

דיון והכרעה

26.

לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, החלטתי להיעתר לבקשה לסעד זמני בחלקה.

27.

"כידוע, על המבקש מתן סעד זמני בערעור להוכיח כי סיכויי ערעורו להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. בין שיקולים אלה, כך נקבע, מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", אך ככלל יינתן מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות" (ראו: עע"מ 4955/20 יושר נ' הממונה על שוק ההון ביטוח וחסכון , פסקה 8 והאסמכתאות שם (28.7.2020) .

28.

בענייננו-שלנו אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו של המערער; ומשכך הוא, איני נדרש להעמיק בשאלה בדבר סיכויי הערעור.

29.

בנוגע לסיכויי הערעור אסתפק בלומר, מבלי לקבוע מסמרות, כי סיכויים אלו אינם מבוטלים. בנוגע לטענת עמידר לפיה המערער אינו זכאי לסעד שכן נותקה הזיקה בינו לבין הדירה, הרי שעל-פניו עמדה זו סותרת את עמדתה של עמידר במכתבה למערער מיום 18.4.2019 וכן את הסכמת המשיבים בעתירה הראשונה. במקרים אלה טענה עמידר בצורה מפורשת כי זכותו של המערער לרכישת הדירה תיבחן לאחר עזיבתו הפיזית את הדירה ומעברו לדירה חלופית. בנסיבות אלה איני רואה מקום להידרש לטענה לגופה. בנוגע לטענת משרד הבינוי והשיכון לפיה עסקינן בהחלטה מינהלית שהתקבלה על בסיס עמדה מקצועית, הרי שטענה זו אינה משיבה לטענת המערער. אכן החלטה להרוס את המבנה, ככל שהתקבלה, היא החלטה מקצועית, אולם השאלה אותה מעלה הערעור אינה "האם יש להרוס את הדירה?", אלא האם עצם העובדה שהדירה מיועדת להריסה מספיקה על-מנת לשלול מהמערער את זכותו לרכישת הדירה, וזאת, בין היתר, לאור הוראות סעיף 8(ב) לחוק זכויות רכישה, המתייחס מפורשות לסיטואציה של הריסת הדירה הציבורית ומסדיר זאת באופן מסוים. פרשנותו של סעיף 8(ב) לחוק זכויות רכישה אינה טעונה בירור ממצה בגדרי הבקשה שלפניי. לטעמי, די בכך שבית משפט קמא כלל לא התייחס לשאלה זו, אשר עמדה בבסיס העתירה, כדי לקבוע שסיכויי הערעור אינם מבוטלים. ולבסוף:

אכן, המערער לא קיים החלטות חלוטות בעניינו אשר מורות על פינויו מהדירה, אלא שספק אם די היה בכך כדי להביא לדחיית עתירתו על הסף – זאת במיוחד נוכח מצבו הכלכלי של המערער ובשל כך שהשאלה אשר הועלתה בעתירה נגעה להיבטי הסמכות ושיקול הדעת בהחלטת הדחייה. לא זו אף זו: בניגוד לנטען על-ידי משרד הבינוי והשיכון, נראה שהעתירה המינהלית לא נדחתה על הסף אלא לגופה.

30.

בכל הנוגע למאזן הנוחות – סבורני כי זה נוטה במובהק לטובתו של המערער. כאמור, הערעור שלפנינו נסוב על זכאות המערער לרכישת הדירה. מכירת הדירה או הריסתה תמנענה מהמערער לממש את זכאותו לרכישת הדירה – במיוחד נוכח הצהרת המשיבים לפיה ספק אם לאחר הריסת הדירה ייבנה במקרקעין דיור ציבורי – באופן שעלול להעמיד בית משפט זה בפני "מעשה עשוי" בבואו לדון בערעור. מנגד, המשיבים לא הציגו כל שיקול קונקרטי המצדיק הימנעות מהיעתרות לבקשה. כאמור, עמידר כלל לא התייחסה למאזן הנוחות, לא טענה שישנו הכרח בטיחותי דווקא בהריסת הדירה, ובפרט באופן מיידי, ולא טענה שננקטים הליכים להריסתה. כמו כן, עמידר לא טענה שישנו רצון למכור את הדירה לצד שלישי. אכן, משרד הבינוי והשיכון טען כי ישנו צורך ציבורי בטיפול במפגע, אולם נראה שעמדתו נסמכת על דבריה של עמידר ובכל מקרה גם בתגובת משרד הבינוי והשיכון לא נטען שננקטות פעולות הריסה קונקרטיות כלשהן, או שאלו הכרחיות בטווח המיידי. טענה זו גם לא נתמכה בתצהיר מצדו של גורם מקצועי כלשהו במשרד הבינוי והשיכון. אעיר שבסיכום חוות הדעת ההנדסית מטעם עמידר מיום 17.4.2019 נאמר כי "לאחר פינוי הדיירים יש לאטום ו/או להרוס את המבנה ולבנותו מחדש", כך שנראה שמבחינה בטיחותית ניתן להסתפק באטימת המבנה, ואין הכרח לנקוט בפעולה בלתי הפיכה של הריסה בעת הזאת.

31.

בנוגע לטענת משרד הבינוי והשיכון לפיה יש להתחשב בכך שזכותו של המערער לרכישת דירה נשמרת, הגם שלא בדירה בה התגורר כל חייו – דומה כי יש בכך כדי לחרוג מהעיקרון שנקבע בסעיף 2 לחוק זכויות רכישה ולפיו "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר " (והשוו לסעיף 8(ב) לחוק זכויות רכישה אשר משמר את זכויותיו של דייר בדירה הציבורית בה התגורר, הגם שהיא מיועדת להריסה). אכן, אם המשיבים היו מציגים טעם קונקרטי אשר מצדיק הימנעות ממתן הסעד הזמני, היה מקום לשקול במסגרת מאזן הנוחות את העובדה שלמערער נתונה הזכות לקבל דירה חלופית. ברם, בנסיבות בהן אינטרס קונקרטי כאמור לא הוצג, איני רואה מקום לשלול מראש את אפשרותו של המערער לקבל לידיו את הזכות לרכישת הדירה בה התגורר, ככל שייקבע במסגרת ערעורו כי הלה זכאי לכך.

32.

נוכח האמור – הבקשה לסעד זמני מתקבלת בחלקה באופן הבא: עד למתן החלטה אחרת המשיבים יימנעו ממכירתה או הריסתה של הדירה וכן מכל פעולה אחרת אשר עלולה לסכל את האפשרות של רכישת הדירה על-ידי המערער במידה ויוחלט כך בערעור. יובהר שבמקרה בו גורמי המקצוע מטעמם של המשיבים יסברו שיש לנקוט בפעולות מיידיות ביחס למבנה, לרבות הריסתו, לשם שמירה על ביטחון הציבור, המשיבים יהיו רשאים לבצע פעולות כאמור גם מבלי לפנות לבית המשפט ולקבל את אישורו. נוכח העובדה שהמשיבים לא הציגו כל פגיעה שעלולה להיגרם להם מקבלת הבקשה לסעד זמני איני רואה מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה. כל אחד מהמשיבים יישא בהוצאות המערער בקשר עם בקשה זו בסך כולל של 3,000 ש"ח (6,000 ש"ח סך הכל).