עע"מ 4631/06 פנחס רחמיאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.המערער הורשע בשנת 1992 בעבירת רצח ונדון למאסר עולם. בשנת 1999 הוגשה לנשיא חוות דעתו של שר המשפטים, אולם נשיא המדינה החליט שלא לקצוב את העונש.

חוות דעת נוספת של שר המשפטים הוגשה לנשיא בשנת 2004, וברוח המלצתה של וועדת השחרורים המיוחדת, החליט הנשיא לקצוב את העונש ל-30 שנים.

המערער ביקש לקבל עותקים משתי המלצותיו של שר המשפטים שהוגשו לנשיא, והמדינה התנגדה לכך, הואיל והיא סבורה כי חוות דעתו של שר המשפטים נכנסת לגדר הפטור שבסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, לאמור, מדובר בחוות דעת אשר ניתנה לצורך קבלת החלטה על ידי מי שסמכות החנינה מסורה לו – נשיא המדינה.

משלא השלים עם השקפת המשיבה, הגיש המערער עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ומשגם זו נדחתה, הוגש הערער שבפנינו.

2.עיינו בנימוקי הערעור ובנספחיו והאזנו לטענות הצדדים על פה, אולם לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מפסק דינה של הערכאה קמא. הסמכות להמליץ על קציבת עונשו של מי שנידון למאסר עולם, מסורה לוועדת שחרורים מיוחדת שהוקמה מכוח סעיף 33 לחוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001. המלצה זו יכולה להינתן בעקבות פנייתו של האסיר לוועדה המיוחדת (סעיף 29(א) לחוק), או על פי פניה של הנשיא או שר המשפטים (סעיף 30(א) לחוק).

הנה כי כן, הדין לא הקנה סמכות לשר המשפטים להמליץ בפני הנשיא להעניק חנינה או להימנע ממנה, ואם חרף זאת הוא נוהג כך, נובע הדבר מנוהג. במצב זה המלצת השר היא בגדר מידע שהרשות הציבורית אינה חייבת למסור אותו, באשר הוא לכל היותר חווה דעה או המלצה הניתנת לצורך קבלת החלטה על ידי מי שהוסמך לכך – נשיא המדינה. אכן, גם במצב זה מצווה הרשות הציבורית, מכוח סעיף 10 לחוק חופש המידע, לתת את דעתה לעניינו של המבקש במידע ולעניין הציבורי שבגילוי המידע, אולם שוכנענו, מטעמיה של המשיבה, כי בנסיבותיו של המקרה הנוכחי לא נפל פגם בהחלטתה.

אשר על כן, הערעור נדחה.