עע"מ 4652/10 מדינת ישראל - משרד החינוך נ. פלוני

1.

מונחת בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בעת"מ 34429-12-09, עד למתן הכרעה בערעור.

משיבה 1 (להלן 'המשיבה'), קטינה, נולדה עם מום מוחי ולבבי. בגיל שמונה חודשים עברה ניתוח לב ומאז היא סובלת ממחלת ריאות קשה ומבעיות נשימתיות, בגינן היא מונשמת ומוזנת. בנוסף, סובלת המשיבה משורה ארוכה של לקויות: חירשות חלקית, לקות ראייה, עיכוב גדילה, עיכוב התפתחותי וקשיי ריכוז בולטים, המצריכים מענה במסגרת החינוך המיוחד. בעקבות החלטת ועדת ההשמה לילדים בעלי צרכים מיוחדים מטעם הרשות המקומית, שובצה המשיבה בגן לחינוך מיוחד בקרבת מקום מגוריה. אולם, לנוכח מצבה הרפואי הקשה ובכללו – מצב נשימתי ירוד וכן חשש מזיהומים ומהידרדרות אפשרית במצבה – המליץ מומחה רפואי מטעם המשיבה שלא לשלבה במערכת חינוכית מחוץ לביתה. בנסיבות אלה, פנו המשיבים למבקש וטענו להיעדר מסגרת חינוכית המתאימה עבור המשיבה. המבקש השיב פניהם ריקם בנמקו כי אין באפשרותו ליתן "מענה הולם – סיוע מעין זה רלוונטי רק כשהילדה במסגרת חינוכית". על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, המבקשת להעניק למשיבה את שירותי החינוך המפורטים ב חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח – 1988 בהיקף לו הייתה זכאית אילו נכללה במסגרת חינוכית של חינוך מיוחד. נקבע כי המשיבה זכאית לקבל בביתה את סל שירותי החינוך, כפי שנקבע בחוק לחינוך מיוחד, בהתחשב במגבלותיה ובצרכיה ובהתאם לתוכנית הלימודים הקבועה במסגרת החינוכית אליה שובצה.

עיקר טענות המבקש הינו כי פסק הדין אינו ברור דיו באשר למהות סל שירותי הבריאות שעל משרד החינוך לספק למשיבה. לפי קו טיעון זה, לא ניתן ליישם ארגונית את פסק הדין ולכן נדרשת, למצער, תקופת היערכות ממושכת מצד המשרד. עוד גורס המבקש כי צורכי המשיבה מסופקים באופן סביר וכי סיכויי הצלחת הערעור גבוהים לנוכח העובדה שפסק הדין ניתן ללא סמכות עניינית. זאת, הואיל והסמכות מסורה לבג"צ ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים. בנוסף, נטען כי לפסק הדין נודעות השלכות תקציביות משמעותיות: בהיבט הרוחבי, הובהר, יצריך פסק הדין הגדלה דרמטית של התקציב הקיים לצורך יישום החוק האמור – פי שמונה (במידה שיוחל רק על תחום החינוך המיוחד) או פי ארבעים (היה אם יוחל על כלל מערכת החינוך). מצב דברים זה, נטען, מנוגד לעקרונות שהותוו בהלכה הפסוקה בעניין חיוב המדינה להקצות משאבים בהיקף רחב לטובת הפרט באופן סביר שאינו מנוגד לתכלית החוק הרלוונטית.

2.

לאחר שעיינתי בחומר המונח בפניי סבורני כי דין הבקשה להדחות.

כלל הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, אלא בהתקיים מקרים חריגים. הכלל האמור מקבל משנה תוקף עת עסקינן בפסק דין שמהותו תשלום כספי. בבוא בית המשפט להכריע אם ליתן עיכוב ביצוע, שומה עליו להעמיד לנגד עיניו שני מבחנים מצטברים: טיב סיכויי הערעור ושיקולי מאזן הנוחות. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה להיעתר לבקשה מונח על שכמו של המבקש (ראו ע"א 4444/10 חברת דפוס מאור ולך בע"מ נ' עדי

(21.6.2010)). כפי שנקבע על ידי בית משפט זה בעניין עטיה:

"צריך טעם מיוחד כדי שבית משפט לערעורים ימנע בעד מי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה. לכן הגשת ערעור, כשהיא לעצמה, אינה מונעת בעד הזוכה להוציא לפועל את פסק הדין או לפעול על-פי פסק הדין בכל דרך אחרת. מי שמבקש כי בית המשפט לערעורים ימנע בעד הזוכה לפעול על-פי פסק הדין, ולו רק באופן זמני, נושא בנטל, ואין זה נטל קל, לתמוך את הבקשה בטעם טוב" (בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 670).

המבקש שם יהבו על סיכויי ערעורו, הנסב סביב הטיעון בדבר חריגה מסמכות של בית משפט קמא. לתפישתו, מדובר בסעד שעניינו "תקיפה חזיתית של מדיניות כללית בעלת תחולה ארצית או מגזרית הקובעת כללים או הנחיות" בתקצוב. משכך, הוא מסיק, מסורה הסמכות לדון בעניין לבג"צ. אכן, טענת חוסר סמכות עניינית תופסת את העין המשפטית. ברם, במסגרת בקשה זו ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ניתן לומר כי קביעת בית משפט קמא בנדון, על פניה, משכנעת. כפי שצוין: "לו היה הסעד המבוקש מתן הוראות לשר החינוך להתקין תקנות, פשיטא שהסמכות הייתה נתונה לבג"צ. אלא שהסעד המבוקש הוא במסגרת הוראות החוק הקיימות, והוא נוגע לפרשנות החוק בהיבט הקונקרטי של העותרת..". לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא כי ראוי לפרש את חוק חינוך חינם לילדים חולים , תשס"א-2001 "כנועד להשוות את זכויותיו של 'הילד החולה'... לזכויות 'הילד בעל הצרכים המיוחדים' על פי החוק לחינוך מיוחד". ושוב, מבלי להביע עמדה נחרצת בעניין, גישה זו משקפת היגיון. לכאורה, השילוב האינטגרטיבי של שני החוקים האמורים אינו בבחינת התוויית מדיניות כללית לתקצוב, אלא משמעו הענקת תקצוב בהתאם לזכאות. הסעד הוא הזכאות. משזו אושרה, פועל יוצא הוא קבלת השירותים הנלווים לכך. בנוסף, אפילו תמצי לומר כי עסקינן בסיכויי ערעור מאוזנים – על המבקש להוכיח שהנזק היחסי שייגרם לו כתוצאה מאי עיכובו של פסק הדין עולה על הנזק שייגרם למשיבים בשל העיכוב וכן שאי מתן צו לעיכוב ביצוע יוביל לנזק בלתי הפיך עבור המבקש, באופן שלא יהא ניתן להשיב את המצב לקדמותו היה אם יתקבל הערעור (ראו ע"א 10702/05 לוי נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (14.1.2007)). כאן, מדובר במימון הוצאות קטינה – היא המשיבה כאמור. פסק הדין עניינו דרישות המשיבה. עסקינן, אפוא, בסכום שיש בכוחו של המבקש להיערך לו במהרה. היה אם הערעור יתקבל – יוכל המבקש לזכות בהחזר הוצאות. אשר על כן, אין עסקינן בנזק ממשי או בלתי הפיך. מהעבר האחר, אי מתן סיוע לקטינה, המצויה במצב רפואי קשה, עלול להביא להחמרה במצבה. עולה מהאמור כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה אם ערעורו של המבקש יצלח, אך אין זה המצב באשר למשיבה. יוצא, אפוא, כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה, לפיו על מאזן הנוחות לנטות לצדו באופן ברור (וראו ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ

(18.4.2005)). בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה המצדיקה את עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

3.

סוף דבר. הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪.