עע"מ 4685-23 עע"מ 4685-23

השופטת ד' ברק-ארז:

1.השאלה שנדונה בערעור שבפנינו נסבה על שינוי במתכונת בדיקתם של העררים שהוגשו על הציון במטלת הכתיבה בבחינת ההסמכה לעריכת דין שהתקיימה ביום 28.12.2022. העררים האמורים נבדקו במתכונת שבה בודק הערר "נחשף" לציון שניתן למטלת הכתיבה על-ידי הבודק המקורי. זאת, כאשר הנבחנים שהגישו את העררים לא היו מודעים לשינוי זה במתכונת הבדיקה בעת שהגישו את העררים.

2.טענותיהם של המערערים, שנבחנו באותה בחינה, התמקדו בכך שמתכונת הבדיקה משפיעה על אופן ניסוחם של העררים, ואף ייתכן שהיא בעלת השפעה על תוצאות בדיקתם. על כן, נטען כי שינוי אופן הבדיקה, מבלי ליידע בכך את הנבחנים, פגע בהגינות ההליך, ובאינטרס ההסתמכות שלהם.

3.עתירה מינהלית שהוגשה בעניין זה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים כנגד המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות) נדחתה ביום 4.6.2023 (עת"ם 32081-03-23, השופט ר' וינוגרד). בית המשפט המחוזי מתח ביקורת על ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין באשר לשינוי אופן בדיקת העררים מבלי שהנבחנים יודעו על כך, אולם קבע שאין די בכך על מנת להושיט למערערים את הסעד העיקרי שביקשו – מתן תוספת ניקוד למטלת הכתיבה בהתאם לתקנה 18ה1(א) לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל, באתיקה מקצועית החלה על עורכי דין זרים, ובבחינת ההסמכה לעריכת דין), התשכ"ג-1962 (להלן: תקנות הבחינות).

4.מבלי לפרט, יצוין כי הערעור שבפנינו הצטמצם בסופו של דבר לסעד של מתן אפשרות, למי שיחפוץ בכך, להגיש ערר מתוקן שינוסח בהתחשב במתכונת הבדיקה החדשה.

5.בתום הדיון שהתקיים ביום 19.7.2023 הצענו למשיבות להסכים לקבלת הערעור במתכונת מצומצמת – קרי, כזו שתאפשר בדיקה מחודשת של העררים המתוקנים שיוגשו.

6.ביום 25.7.2023 דחו המשיבות את ההצעה האמורה מאחר שלשיטתן אין "קשר סיבתי" בין יידוע הנבחנים באשר לשינוי מתכונת הבדיקה לבין אופן ניסוחם של העררים ותוצאות בדיקתם.

7.על רקע האמור נדרשה הכרעתנו. לאחר ששקלנו את הדברים אנו סבורים שדין הערעור להתקבל בחלקו. כידוע המדיניות הנוהגת לגבי התערבות בהערכת בחינות היא מצמצמת ביותר (ראו למשל: בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153 167 (1999); עע"ם 6674/17 אסד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (3.12.2017); עע"ם 8670/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' סומוטרוב, פסקה 4 (12.04.2021)). אולם, במקרה דנן אין מדובר בהתערבות בשיקול הדעת המקצועי הנוגע לעריכת הבחינה, בחירת השאלות או ניסוחן, אלא להיבטים פרוצדוראליים שעניינם הגינות כלפי הנבחנים.

8.לא השתכנענו כי הכללים החלים על אופן בדיקת העררים לא יכלו להשפיע, ולו בחלק מהמקרים, על אופן ניסוח הערר ואף על הערכתו (ומכאן ההבחנה מפסק הדין שניתן בבג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177 (1996) ובו נקבע בנסיבותיו של אותו עניין כי שינוי קל בציון המעבר לא היה משפיע על אופן ההכנה לבחינה). כאשר מביאים זאת בחשבון, ובהתחשב במשאבים המוגבלים הכרוכים בבדיקה חוזרת של הבחינות הרלוונטיות – הכף נוטה לעבר קבלת הערעור.

9.ההגינות מחייבת שהסעד הניתן כאן יחול על כלל הנבחנים המצויים במצבם של המערערים. עם זאת, אין מקום להענקת סעד לא מעשי – ולכן זה לא יחול על מי שגם ציון מקסימלי במטלת הכתיבה לא יסייע לו לעבור את הבחינה. למען הסר ספק, הסעד לא יחול אף על מי שנכשל בבחינה ולא הגיש ערר בנוגע למטלת הכתיבה.

10.בניגוד לטענת המשיבות, איננו סבורים שהסעד הניתן על ידינו סותר את האמור בתקנה 18ה(ב) לתקנות הבחינות, שלפיה "הציון הסופי של הנבחן יהיה הציון שנקבע בערר". העררים המתוקנים שיוגשו בשלב זה, בהתאם לפסק דיננו, אינם עררים נוספים או חדשים. ממילא, לא מדובר בבדיקה של ערר נוסף, כי אם בבדיקה של הערר שיוגש חלף הערר שנבדק בהליך שבו נפל פגם פרוצדוראלי, אשר אין לתת לו תוקף בנסיבות העניין.

11.להשלמת התמונה יצוין כי ערב החתימה על פסק דיננו זה הגיעה לידינו בקשה מטעם המערערים להגיב על האמור בהודעת המשיבות מיום 25.7.2023, אך נוכח התוצאה שהגענו אליה לא ראינו לאפשר למערערים לעשות כן.

12.אנו מורים אפוא על קבלת הערעור בחלקו כמפורט לעיל. המשיבות יפרסמו הודעה מפורטת בעניין האפשרות להגשת העררים, אשר תפרט את המועדים הרלוונטיים לכך, לא יאוחר מיום 10.8.2023.

13.בנסיבות העניין המשיבות 2-1 יישאו בהוצאות המערערים בסך של 10,000 שקלים.