עע"מ 4975/11 מחמוד אלזואהרה נ. שר הפנים

בפני בקשה לסעד זמני בערעור שהוגש של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתיק עת"מ 18235-09-10 (כבוד השופט ת' כתילי – סג"נ), מיום 23.5.2011, שבמסגרתו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת המשיבים בדבר ביטול מעמדו כתושב במדינת ישראל.

מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים עולות העובדות הבאות: המבקש נולד ברשות הפלסטינאית בשנת 1966. בשנת 1995 התחתן עם אישה תושבת ישראל, ובשנת 1996 קיבל תושבות קבע. כשנתיים לאחר מכן התגרש מאשתו הישראלית הראשונה. בשנת 2003 בוטל מעמד הקבע של המבקש כיוון שהתגרש מאשתו הישראלית. בשנת 2005 התחתן המבקש עם אזרחית ישראלית אחרת, ובשנת 2006 התגרש גם ממנה. ביום 30.11.2005, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, שלפיה המבקש יקבל אישור שהייה בישראל מסוג א/5 לתקופה של שנה, כשלאחריה יקבל תושבות קבע בכפוף להוכחת מרכז חיים בישראל ובהעדר מניעה ביטחונית. ביום 5.7.2010 הוחלט לבטל את תושבתו של המבקש, בין היתר, כיוון שמעמד הקבע שקיבל בשנת 2006 הושג במרמה ובעקבות נישואי ביגמיה, שכן בזמן שנישא לאזרחית ישראלית, היה המבקש נשוי גם לאישה אחרת, תושבת הרשות הפלסטינאית.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר כאמור, נדחתה. בית המשפט קבע, כי לא נפל פגם בהחלטתו של המשיב 1, שכן נישואיו של המבקש לשתי נשותיו הישראליות נעשו במרמה, כיוון שבעת שנישא להן, היה נשוי לאישה אחרת. בנוסף, קבע בית המשפט, כי לא מצא מקום להתערב בקביעת המשיבים, שלפיה מרכז חייו של המשיב הינו השטח הרשות הפלסטינאית.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים הגיש המבקש ערעור בפני בית משפט זה, שבמסגרתו הבקשה לסעד זמני המונחת לפני.

בבקשה לסעד זמני, עותר המבקש, כי אוציא צו ארעי, המונע את גירושו מהארץ עד להכרעה בערעור. לטענתו, סיכויי הערעור טובים ביותר, ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן הוא גר בירושלים במשך שנים רבות. עוד טוען המבקש, כי אין במתן הצו משום סכנה לציבור או לביטחון המדינה שכן הוא מעולם לא נעצר או היה קשור לפעילות פלילית או ביטחונית.

מנגד, טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, סיכויי הערעור קלושים, שכן מעמדו של המבקש ניתן לו בעקבות נישואים פיקטיביים ונישואי ביגמיה, ודי בכל אחת מעילות אלה כדי לשלול את רשיון הישיבה שקיבל. עוד טוענים המשיבים, כי לאור העובדה שמרכז חייו של המבקש ברשות הפלסטינאית, אין מקום להעניק לו את הסעד המבוקש.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, לפיהם הכלל הרחב הינו כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

בענייננו, שני השיקולים מובילים למסקנה, שלפיה דין הבקשה להידחות. ראשית, נדמה, כי על פניו סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן מהתיאור העובדתי שהובא בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים עולה כי המבקש השיג את רשיון הישיבה במרמה. שנית, במידה ואכן מרכז חייו של המבקש נמצא ברשות הפלסטינאית, נדמה כי מאזן הנוחות אף הוא לא נוטה בבירור לטובתו, והוא יוכל להמשיך ולנהל את ההליך שהגיש מחוץ למדינת ישראל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.