עע"מ 5116/13 הרצל ניסן נ. משרד הפנים רשות האכלוס ההגירה

זוהי בקשה למתן צו ארעי האוסר את הרחקתה של המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) , אזרחית הפיליפינים, מהארץ עד להכרעה בהליך שבכותרת.

1.

המבקשת נכנסה לישראל ביולי 2005 באשרת עבודה בתחום הסיעוד, אשר הוארכה מעת לעת. ההארכה האחרונה פגה ביום 28.3.2011 וכשבועיים לפני מועד פקיעת אשרת העבודה שלה פנתה המבקשת ביום 15.3.2011 אל המשיב בבקשה למתן מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם המבקש 1 (להלן: המבקש ), בטענה כי הם חיים במשותף בדירת המבקש במושב גבעולים וכי ברצונם לקיים חיי זוגיות לכל דבר ועניין. המשיב טיפל בבקשת המבקשת על-פי נוהל ה"הליך המדורג" למתן מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם אזרח ישראלי, ובמסגרת זו העניק לה בחודש אפריל 2011 אשרת שהייה מסוג ב/1 לשנה, וזו הוארכה בחודש אפריל 2012 בשנה נוספת. בשולי הדברים יצוין כי בנובמבר 2012 נסעו המבקשים לקפריסין, ובאו שם בברית הנישואין.

בשלהי שנת 2012 התקבלה ידיעה טלפונית במשרדי המשיב לפיה הקשר בין המבקשים הוא פיקטיבי בלבד, ומשכך פתח המשיב בחקירה לבחינת הנושא. בדו"ח החקירה מיום 20.1.2013 נמצא כי המבקש מתגורר אמנם במושב גבעולים, אך המבקשת גרה בדירת חדר בתל-אביב עם עובדת זרה אחרת ומנהלת בתל-אביב חנות למכירת מוצרי טקסטיל. נוסף על כך, ציינו החוקרים כי בביקור בדירת המבקש לא נמצאה כל אינדיקציה לחיים משותפים עם המבקשת. בין היתר ציינו החוקרים שלא נמצאה מברשת שיניים של המבקשת בדירה, כי לא היו בה בגדי נשים התואמים את מידות גופה של המבקשת, וכי בחדר השינה תלויה תמונה של המבקש עם גרושתו אך אין בו תמונה של המבקשת. עוד צורף לדו"ח החקירה תצהיר שנתן המבקש לחוקרים ביום 15.1.2013 ובו טען כי המבקשת מתגוררת אמנם בתל-אביב, אך מגיעה לדירתו במושב גבעולים פעם בשבועיים. נוכח ממצאים אלה הוזמנו המבקשים לראיון במשרדי המשיב ביום 23.1.2013 בו הובהר להם כי המשיב שוקל להפסיק את הליך קבלת המעמד של המבקשת. בין יתר טענותיה, טענה המבקשת בראיון כי היא נוסעת לדירת המבקש במושב גבעולים שלוש פעמים בשבוע.

2.

ביום 28.1.2013 הודיע המשיב למבקשים כי מצא שהם אינם מקיימים חיים משותפים ואינו מנהלים משק בית משותף ועל כן החליט להפסיק את הטיפול בבקשת המבקשת למתן מעמד בישראל ולבטל את אשרת השהייה שלה. עוד הודיע המשיב כי המבקשת נדרשת לעזוב את ישראל בתוך ארבעה-עשר ימים. המבקשים עררו על החלטה זו, אך ביום 18.3.2013 דחתה מנהלת לשכת רשות האוכלוסין בבאר שבע את הערר בציינה כי לא הוצגו בו "טעמים חדשים שיש בהם לשנות התרשמותנו לפיה אינכם מקיימים חיים משותפים".

נוכח דחיית הערר, הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע עתירה מנהלית שבה ביקשו כי החלטת המשיב בדבר הפסקת ה"הליך המדורג" למתן מעמד למבקשת תבוטל.

3.

בית המשפט לעניינים מנהליים (כבוד הנשיא י' אלון) קבע כי מסגרות חייהם של המבקשים נפרדות לחלוטין וכי הם אינם מקיימים חיי שיתוף מן הסוג המאפיין בני זוג נשואים או "ידועים בציבור". יתר על כן, כך קבע בית המשפט, המבקשים אף אינם טוענים כי המצב היה שונה בשלבים מוקדמים יותר של היכרותם וככלל הם אינם חולקים על עיקר הממצאים העובדתיים בחקירת המשיב. עוד קבע בית המשפט כי טענתם הראשונית של המבקשים בבקשה למתן מעמד בישראל בדבר חייהם המשותפים בדירת המבקש במושב גבעולים, לא הייתה טענת אמת. אשר על כן הורה בית המשפט על דחיית העתירה בקובעו כי הוצגו בפני המשיב ראיות מנהליות מספקות לשם קבלת החלטתו.

4.

המבקשים ערערו על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ובד בבד הגישו את הבקשה שלפניי למתן צו ארעי האוסר על הרחקת המבקשת מישראל עד להכרעה בערעור. לטענת המבקשים, המבקשת נאלצת לעבוד בתל-אביב מפני שזהו מקור פרנסתה ועוד הם טוענים כי החשש מהמצב הביטחוני בדרום הארץ והוצאות הנסיעה, הן הסיבות לכך שאינה שבה לדירתם המשותפת במושב גבעולים מדי ערב. על-פי המבקשים, אין במצוקתם הכלכלית כדי לפגוע באהבתם ההדדית וברצונם לחיות חיים משותפים כבעל ואישה. עוד טוענים המבקשים כי נפלו פגמים בשימוע שערך להם המשיב, כי החלטתו לא נומקה באופן מספק וכי היא פוגעת בזכותם לחיי משפחה. לבסוף ציינו המבקשים כי אם לא יינתן הצו הארעי המבוקש ייפגעו זכויות יסוד שלהם, ואילו מתן הצו המבוקש אינו פוגע במשיב כלל ועיקר.

המשיב מצידו טוען כי סיכוייו של הערעור נמוכים. לשיטתו, קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי שהמבקשים הציגו מצג לא אמיתי בדבר חייהם המשותפים בעוד שלמעשה הם חיים בנפרד ובמקומות שונים, והוא טוען כי בהתאם להלכה הפסוקה אין ערכאת הערעור צפויה להתערב בממצאים אלה. בנוסף טוען המשיב כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, כיוון שהרחקתה של המערערת מישראל לא תיצור מצב בלתי הפיך והיא תהיה רשאית לשוב אליה היה וערעורה יתקבל. לבסוף, מעיר המשיב כי המבקשת עתרה אמנם למתן מעמד בישראל מכוח חיים משותפים עם המבקש, ולא מכוח נישואיהם, אך לשיטתו הממצאים בדבר חייהם בנפרד היו מספיקים לדחות את בקשתה אף אם זו הייתה מבוססת על נישואיה למבקש.

5.

דין הבקשה להידחות.

הצו הארעי המבוקש הוא למעשה סעד זמני בשלב הערעור והלכה היא כי זה יינתן רק במקרים שבהם יוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (עע"ם 5047/13 שוטשוילי נ' משרד הפנים, רשות מינהל האוכלוסין וההגירה , פס' 6 (27.8.2013)). במקרה דנן נראה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. עיקר התשתית העובדתית אינה שנויה במחלוקת ועל-פיה המבקשים מתגוררים רוב זמנם בנפרד בלא שהם מנהלים משק בית משותף או חיים משותפים. לגירסת המבקש, למצער זו שהציג בתצהירו מיום 15.1.2013, המבקשת מגיעה לביתו במושב גבעולים פעם בשבועיים, וברי כי קשה בנסיבות אלה לראות את המבקשת כמי שידועה בציבור כאשתו וראויה לקבל מעמד בישראל מכוח חייה המשותפים

עימו. לפיכך, ובהתחשב במרחב שיקול הדעת המינהלי הנתון למשיב בקבלת החלטות לעניין מעמד בישראל, הסיכוי כי בית משפט של ערעור יתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינו גבוה. אם נוסיף לכך את העובדה שהמבקשת תוכל לשוב לישראל אם יתקבל הערעור, איני רואה בנסיבות המקרה דנן הצדקה למתן הצו הארעי המבוקש (השוו: עע"ם 8085/10 ג'נשוילי נ' משרד הפנים , פס' 3 (8.11.2010); עע"ם 7094/12

דויטשוילי נ' מדינת ישראל, משרד הפנים , פס' 7 (13.1.2013)).

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.