עע"מ 514/21 מועצה מקומית כפר כנא נ. ועדת המשנה לעררים ליד מועצה הארצית ל

בקשה למתן סעדים זמניים עד להכרעה בערעור שהגישה המועצה המקומית כפר כנא (להלן: המבקשת ) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' קולה ) מיום 7.12.2020 בעת"מ 31602-05-20 (להלן: פסק הדין ).

הרקע לבקשה ועיקרי פסק הדין של בית המשפט קמא

1.

עניינה של הבקשה בתכנית מפורטת מספר 257-0623223 " כפר כנא – תחנת משטרה " (להלן: התכנית ), אשר חלה בשטחה של המבקשת והוגשה על ידי המשיבה 4, רשות מקרקעי ישראל והופקדה על ידי המשיבה 2, הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה – מחוז צפון (להלן: הוועדה המחוזית ). מטרת התכנית היא " יצירת תשתית תכנונית להקמת תחנת משטרה " (סעיף 2.1 לתכנית), אשר למעשה כוללת הרחבה של תחנת משטרה קיימת ועיקריה כוללים שינוי ייעוד הקרקע הנכללת בתכנית מ"מסחר ומלאכה נקייה" ל"תעסוקה" (סעיף 2.2 לתכנית). בתוך כך, הוגדרו בשימושי הקרקע שבתכנית גם " שירותי חירום ציבוריים, כגון מד"א, מכבי אש ומשטרה " (סעיף 4.1.1 לתכנית).

2.

המבקשת התנגדה לתכנית. תחילה הגישה התנגדות לוועדה המחוזית, התנגדות שנדחתה. בהמשך, הגישה ערר למשיבה 1, ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, אשר נדחה אף הוא. אז פנתה המבקשת בעתירה מנהלית שהוגשה לבית המשפט קמא.

במוקד העתירה, טענה המבקשת נגד שינוי ייעוד הקרקע הנכללת בתכנית לייעוד "תעסוקה" במקום ייעוד "צרכי ציבור" וכן אי-הכללת סעיף הפקעה בתכנית. המבקשת טענה כי השימושים שהוגדרו בתכנית, ובפרט תחנת המשטרה, צריכים להיות מסווגים כקרקע המיועדת ל"צרכי ציבור", כהגדרת מונח זה בסעיף 188(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ). סיווג שכזה, היה מקנה למבקשת את הסמכות הנתונה לה מכוח החוק להפקיע מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור. אולם, ייעוד המקרקעין ל"תעסוקה" מונע ממנה יכולת זאת. נטען, כי החוק מחייב סיווג השימושים שבתכנית בייעוד של "צרכי ציבור" וכי החלטות הוועדה המחוזית והמועצה הארצית לתכנון ובנייה, אשר דחו את התנגדות המבקשת, הן בלתי סבירות בעליל.

3.

בפסק הדין, דחה בית המשפט קמא את העתירה. נקבע, כי בשיקול הדעת המנהלי שהפעילו המשיבות לא נפל כל פגם כאשר הועדף הפתרון של סיווג המקרקעין לייעוד "תעסוקה", חלף סיווג של "צרכי ציבור". זאת, נוכח האינטרס הציבורי המיידי בהרחבת שטח תחנה המשטרה בכפר כנא, כחלק מהחלטות הממשלה להגברת האכיפה במגזר הערבי ובשל קשיים שונים שהערימה המבקשת בעבר אשר מנעו את הקמתה ורצונן של המשיבות להימנע מהליך הפקעה לשם מימוש הקמת התחנה, אשר יהיה תלוי בשיקול דעתה הבלעדי של המבקשת. בית המשפט קבע כי אמנם ניתן היה להגדיר את ייעוד הקרקע מושא התכנית כ"צרכי ציבור", אלא שלאחר שקילה ראויה של מכלול השיקולים, נבחר פתרון אחר, כך שההחלטה אינה לוקה בחוסר סבירות, כטענת המבקשת.

המבקשת לא השלימה עם פסק הדין והגישה ערעור לבית משפט זה. בהמשך, הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני בערעור – היא הבקשה שלפניי – בגדרה נתבקש בית משפט זה להורות למשיבות, ובעיקר למשיבה 3, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מבוא העמקים, להימנע מקידום הליכי הרישוי להרחבת תחנת המשטרה עד להכרעה בערעור. בתוך כך, נתבקש להורות כי לא יינתן היתר בנייה וכן כי לא תתאפשר תחילת ביצוע עבודות הבנייה על פי היתר מכוח התכנית.

טענות הצדדים

4.

טענתה המרכזית של המבקשת בערעור היא כי בית המשפט קמא נמנע מלהכריע בטענה העקרונית שהעלתה לפיה אין להתיר שימושים שהותרו בתכנית למבני ציבור ובכלל זה הקמה של תחנת משטרה תחת סיווג ייעוד של "תעסוקה", שעה שהחוק מחייב, לשיטתה, סיווגם בייעוד של "צרכי ציבור". מכאן, שסיכויי הערעור לעמדת המבקשת הם טובים ביותר. המבקשת מוסיפה כי מימוש התכנית, בדמות הבנייה, וזאת בטרם יוכרע גורל הערעור – תסב לה נזק בלתי הפיך. לעמדתה, הדבר ירוקן מתוכן את הערעור ויסכל את טענתה העקרונית, שכן הקמת תחנת המשטרה וכל מימוש אחר של התכנית במתכונתה הנוכחית הוא בבחינת שימוש בלתי חוקי בעליל.

5.

המשיבות מתנגדות לבקשה.

בתגובה מאוחדת מטעם המשיבות 1, 2, 4 ו-5, צוין כי היתרי בנייה להקמת גדר היקפית לתיחום שטח תחנת המשטרה וכן היתר להקמת מבנים יבילים וסככה ניתנו בימים 28.12.2020 ו-3.2.2021, בהתאמה. כמו כן, צוין כי עבודות בנייה ראשוניות כבר החלו בשטח. ביחס לסיכויי הערעור נטען, בין היתר, כי המבקשת לא הצביעה על בסיס משפטי לכך שהשימושים שנקבעו בתכנית אינם ניתנים לסיווג תחת ייעוד "תעסוקה". אשר למאזן הנוחות, נטען כי המבקשת לא הצביעה על נזק כלשהו שייגרם לה אם לא יינתן הסעד המבוקש וכי הטענה לפיה מדובר בנזק עוצמתי ובלתי הפיך תמוהה למדי, נוכח העובדה כי המבקשת אינה מתנגדת לעצם הקמת תחנת המשטרה.

המשיבה 3 מתנגדת גם כן לבקשה וציינה בתגובתה כי מדובר בבקשה תיאורטית שהתייתרה והפכה למעשה עשוי, שכן היתרי הבנייה מכוח התכנית כבר הונפקו על ידה, כמפורט לעיל.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כלל הוא שהזוכה בפסק דין זכאי ליהנות מפירותיו בטרם הכרעה בערעור. על מנת לסטות מכלל זה, על המבקש סעד זמני בערעור להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": סיכויי ערעור טובים ונטיית 'מאזן הנוחות' לטובתו; כאשר 'מאזן הנוחות' הוא אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה לסעד זמני (ראו, למשל: ע"א 826/21 הימנותא בע"מ נ' שדאד , פסקה 8 (3.3.2021)).

7.

ראשית , לא למותר להזכיר כי פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן ביום 7.12.2020. המבקשת הגישה ערעור לבית משפט זה רק ביום 28.1.2021 ואילו הבקשה למתן סעדים זמניים הוגשה ביום 9.2.2021. בתוך תקופה זו, הוצאו כאמור היתרי הבנייה והחלו העבודות בשטח להרחבת תחנת המשטרה. לעיתים, יש בהגשת בקשה בשיהוי כדוגמת זה "משום גילוי דעת של המבקש כי הסעד הזמני המבוקש איננו דחוף" (ע"א 7345/19 רכניץ נ' ITOR 116 SF LLC , פסקה 4 (21.1.2020)).

8.

מכל מקום, אף מבלי שאדרש לסיכויי הערעור, סבורני כי מאזן הנוחות מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה. עיון בהודעת הערעור מלמד כי המבקשת מציינת כי היא " הדגישה הלוך וחזור כי איננה מתנגדת להרחבת תחנת המשטרה אך מבקשת היא לאפשר לה מימוש שאר השימושים הדחופים לצרכי הישוב ", אשר לא ניתנים למימוש כל עוד ייעוד הקרקע בתכנית הוא ל"תעסוקה" ולא ל"צרכי ציבור" (סעיף 34 להודעת הערעור). המבקשת לא העמידה תשתית ראייתית כלשהי אשר יש בה כדי להוכיח כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך מעצם ביצוע הבנייה של תחנת המשטרה (השוו: עע"מ 499/21 המועצה האזורית אל-קסום נ' כחול לבן כח-אדם, סיעוד, שמירה ונקיון בע"מ , פסקה 11 (21.2.2021)) , משאינה מתנגדת לבנייה זו וטענתה לקיומו של נזק כלשהו מתייחסת, כך נראה, לשימושים לצרכי היישוב בשאר שטחי התכנית – שטחים שבגדרם לא נטען כי החלו הליכי רישוי ובנייה כלשהם וממילא לא נתבקש לגביהם סעד זמני. מאותם טעמים, לא מצאתי כי המשך בניית תחנת המשטרה תסכל את בירור הליך הערעור.

לכך יש להוסיף את העובדה כי בהליך מנהלי נדרש בית המשפט במסגרת בחינת מאזן הנוחות גם לפגיעה באינטרס הציבורי (ראו, למשל: עע"מ 122/19 זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים , פסקה 13 (13.2.2019)). בהתחשב בסוגיה שעל הפרק – המשך ביצוע עבודות הבנייה של תחנת המשטרה בכפר כנא – שתכליתה לסייע בהתמודדות עם תופעת הפשיעה הגואה במגזר הערבי, הרי שהאינטרס הציבורי מחייב שיקולים כבדי משקל לשם היענות לבקשה. שיקולים שכאלה לא הציגה המבקשת.

9.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבות 1, 2, 4 ו-5 בסך 2,000 ש"ח והוצאות המשיבה 3 בסך 2,000 ש"ח.