עע"מ 5151/11ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ולבניה נ. מרק שי

בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתיק עת"מ 32565-04-10, מיום 10.6.2011, שבמסגרתו הוחלט לבטל את החלטתה של ועדת המשנה לעררים שליד המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: ועדת המשנה ) מיום 16.3.2010.

המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים ) הגישו לפני כארבעה שנים, תוכנית לבינוי של בניין בן חמש קומות בירושלים. לאחר הליכים תכנוניים שונים החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה – מחוז ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית ), ביום 23.7.2009, לאשר את התוכנית, בכפוף למספר תנאים ושינויים. בעקבות זאת, הגישו המבקשים 4-3 והמשיב 6 ערר לוועדת המשנה. יש לציין, כי המבקש 4 היה באותה עת ממלא מקום קבוע של נציג השר להגנת הסביבה בוועדה המחוזית. ביום 16.3.2010, החליטה ועדת המשנה להחזיר את הדיון בתכנית לוועדה המחוזית כדי שתדון בה לאחר שתגבש מדיניות כוללת לאזור התוכנית. בהחלטת, דחתה ועדת המשנה טענת סף של המשיבים, שלפיה הערר הוגש בחוסר סמכות שכן אחד ממגישיו הוא ממלא מקום של חבר ועדה קבוע. הוועדה התייחסה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעת"מ 367/07 תרשיש נ'

ויזל (כבוד השופט י' עדיאל , מיום 19.5.2008) (להלן: עניין תרשיש ), אך קבעה, כי מכיוון שהוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, היא רשאית לדון בטענה לגופה, ולעמדתה אף לחבר ועדה שהוא ממלא מקום יש זכות להגיש ערר.

על החלטתה של ועדת המשנה, הגישו המשיבים עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. בית המשפט קיבל את הערעור, בקובעו, כי על הוועדה היה לפעול לפי ההלכה שנקבעה בעניין תרשיש , זאת אף לנוכח העובדה שערעור על ההלכה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון. בנוסף, קבע בית המשפט, כי אף לגופו של עניין, לדעתו הלכת תרשיש הינה הלכה ראויה. עוד קבע בית המשפט, כי יש לאבחן בין נסיבותיו של עניין תרשיש לבין נסיבותיו של מקרה זה, שכן בערעור על הלכת תרשיש נטען כי ממלא המקום בקיא בפרטי התכנית שנדונה בישיבות שבהן נכח, ואילו במקרה זה לא נכח המבקש 4 באף אחת מן הישיבות שהתנהלו בעניינם של המשיבים בטרם הגיש את הערר. עוד קבע בית המשפט, כי אין להשתמש במקרה זה בעיקרון הבטלות היחסית, שכן מדובר בפגם היורד לשורש העניין ולא ניתן לרפאו.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה (עע"ם 5151/11), במסגרתו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפניי.

בבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור שהגישו טובים. לטענתם, שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בכך שקבע כי לממלא מקום אין זכות להגיש ערר, וזאת מאותם נימוקים שהוצגו בערעור שהוגש על הלכת תרשיש . כמו כן, נטען, כי שגה בית המשפט בכך שלא החיל את תורת הבטלות היחסית וקבע כי אין מקום להורות על ביטול החלטתה של ועדת המשנה. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוענים המבקשים, כי זה נוטה באופן מובהק לטובתם. לטענתם, האינטרס הציבורי מחייב להתחשב בעמדתה של ועדת המשנה, שלפיה יש לשקול את התכנון הכולל בעת ההחלטה על אישורה של התוכנית שהגישו המשיבים, זאת בייחוד כאשר מדובר בשימור היסטורי. לפיכך, סבורים המבקשים, כי יש לאפשר לוועדה המחוזית לדון שוב בתוכנית בהתאם להנחיות ועדת המשנה. עוד טוענים המבקשים בהקשר זה, כי ביום 5.4.2011 אישרה הוועדה האזורית מדיניות ביניים חדשה לאזור הרלבנטי, וכי התוכנית שהציגו המשיבים אינה תואמת תוכנית זו. לטענתם, באם לא יינתן עיכוב ביצוע, הערעור עלול להתייתר, שכן אישור התוכנית ויישומה ייצרו מצב דברים בלתי הפיך.

מנגד, טוענים המשיבים, כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, המבקש 4 הגיש את הערר לועדת המשנה, למרות שידע כי פעולה זו מנוגדת להלכת תרשיש ובכך פעל בניגוד להחלטתו המפורשת של בית המשפט המחוזי בעניין. עוד הם טוענים, כי המבקשת 1, אף היא עשתה בהחלטתה דין עצמי, בכך שהחליטה להתעלם מהלכת תרשיש אך בשל העובדה שהוגש עליה ערעור. בנוסף, טוענים המשיבים, כי הערעור שהוגש על הלכת תרשיש לא חל על המקרה דנן, שכן המבקש 4 כלל לא השתתף בדיוני הוועדה המחוזית. לבסוף, טוענים המשיבים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בהקשר זה טוענים המשיבים, כי הם הגישו את התוכנית לפני כארבע שנים, פעלו בהתאם להנחיות שקיבלו מגופי התכנון השונים וביצעו את כל השינויים הדרושים. לכן, לא ניתן להחיל עליהם כיום, כשנתיים לאחר אישור התוכנית, מדיניות תכנון חדשה, אשר בלאו הכי אינה שונה באופן מהותי מהתוכנית הקודמת. לטענת המשיבים ייגרם להם נזק כלכלי רב מעיכוב הביצוע, שכן הם משלמים לבנק מדי רבעון תשלומי ריבית על החלקה שרכשו. עוד טוענים המשיבים, כי לא ייגרם נזק סביבתי מאישור התוכנית, שכן הבניין שהם מבקשים לבנות אינו חורג בגובהו מהבניינים הסמוכים לו, כפי שאף נכתב בתגובתה של הוועדה המקומית לערר שהוגש לועדת המשנה.

המשיבה 5 והמשיב 7 מסכימים לבקשה לעיכוב ביצוע.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

השיקולים בעיכוב ביצוע פסק דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, ובהם סיכויי הערעור, מאזן הנוחות והיכולת להשיב את המצב לקדמותו באם יתקבל הערעור (ראו עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

בענייננו, שני השיקולים מצביעים על כך שאין להיענות לבקשה. ראשית, מקובלת עלי טענת המשיבים, שלפיה בקשתם אושרה לפני זמן רב ועיכוב ביצועה יסב להם נזק כלכלי כבד. שנית, מבלי לקבוע מסמרות, נדמה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן, מבלי להביע עמדה בנוגע להלכת תרשיש לגופה, הלכה ידועה היא, כי על הרשויות לפעול בהתאם לפסיקת בתי המשפט המחוזיים, אף במקרים בהם הוגש ערעור לבית משפט זה על פסק הדין (ראו למשל בפסק דיני בדנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ

(טרם פורסם, 14.7.2011).

אשר על כן, הבקשה נדחית.