עע"מ 5211/13 וילמלה פיטר נ. משרד הפנים

1.

המבקשת, אזרחית הודו, נכנסה לישראל ביום 4.9.2008 וניתן לה רישיון מסוג ב/1 לשם עבודה בתחום הסיעוד, אצל משפחת רביע מירושלים. רישיונה של המבקש הוארך מעת לעת, כאשר בפעם האחרונה הוארך רישיונה עד ליום 27.8.2013. ביום 24.6.2013, בעקבות מידע שלפיו המבקשת אינה מועסקת עוד אצל משפחת רביע, וזאת בניגוד לתנאי רישיונה, קיימה רשות האוכלוסין וההגירה פעילות אכיפה יזומה שבמהלכה עוכבה המבקשת ביישוב בצרה שבשרון. לפי דו"ח הפעולה של ראש צוות האכיפה, המבקש טענה בפניו כי היא עדיין עובדת אצל משפחת רביע, ואמרה כי חזרה ביום זה מירושלים. בשיחה שקיים ראש צוות האכיפה עם משפחת רביע, עלה כי המבקשת עזבה את ביתם כ-4 חודשים קודם לכן. בשימוע שהתקיים בפני ממונה ביקורת גבולות, שבה המבקשת וטענה כי היא עדיין עובדת אצל משפחת רביע. בתום השימוע, הוחלט על ביטול רישיונה של המבקשת משום שהיא אינה עובדת אצל מעסיקה החוקי. למחרת, הובאה המבקשת בפני ממונה ביקורת גבולות לשם קיום שימוע טרם הוצאת צו משמורת בעניינה. לאחר השימוע, הוצאו נגד המבקשת צווי הרחקה ומשמורת. צו המשמורת אושר על-ידי בית הדין למשמורת ללא שינויים.

2.

ביום 26.6.2013 פנתה ב"כ המבקשת אל רשות האוכלוסין בבקשה לשחררה ממשמורת. במסגרת הבקשה נטען כי בסוף חודש אפריל 2013 ביקשה המבקשת לצאת לחופשת מחלה מעבודתה, וכי משפחת רביע מבקשת שהיא תשוב לטפל בבתם. לבקשה צורף מכתב מאת משפחת רביע בתמיכה לטענות המבקשת. במכתב נכתב כי בני המשפחה היו שבעי רצון מעבודתה של המבקשת לאורך השנים; כי בחודש אפריל היא אמרה יצאה למנוחה בשל כאבים בגב וברגליים; וכי הם מוכנים לקבל אותה חזרה לעבודה בכל עת. בעקבות החלטת בית הדין למשמורת, הגישה רשות האוכלוסין את התייחסותה לאפשרות חזרתה של המבקשת לעבודה בבית משפחת רביע. הרשות התנגדה לבקשה, על רקע הגרסאות הקודמות שבהן נמסר ממשפחת רביע כי המבקשת אינה עובדת בביתם מזה שלושה או ארבעה חודשים.

3.

ביום 1.7.2013 הגישה המבקשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד. בעתירה נטען כי המבקשת יצאה לחופשת מחלה בסוף חודש אפריל, ובני משפחת רביע לא ידעו כי עליהם להודיע על כך לחברת כוח האדם. בית המשפט (כב' השופט צ' דותן ) דחה את העתירה. צוין כי המבקשת נמצאה ביישוב מרוחק ממקום עבודתה בירושלים, ובשתי שיחות טלפון שהתקיימו עם גב' רביע, מסרה האחרונה כי המבקשת עזבה אותם כשלושה עד ארבעה חודשים קודם לכן. בית המשפט הוסיף כי המבקשת לא הציגה כל תעודה רפואית המלמדת על כך שיצאה לחופשת מחלה, כטענתה. נוכח האמור, המבקשת נמצאת כעת בישראל ללא מעסיק וללא אשרת שהייה כדין, וזאת לאחר שחלפו למעלה מ-51 חודשים מיום כניסתה לישראל. בהיעדר עילה כלשהי להתערבות בהחלטת המשיב, נדחתה העתירה.

4.

המבקשת מערערת על פסק הדין של בית המשפט קמא, וכן מבקשת כי היא לא תורחק מישראל עד להכרעה בערעור. בערעור נטען כי יש לאפשר למבקשת לשוב לעבודתה אצל משפחת רביע, שכן היא עזבה אותם רק בשל חופשת מחלה לתקופה של חודש וחצי בלבד. ב"כ המבקשת מדגישה כי בני משפחת רביע מעוניינים שהמבקשת תשוב אליהם, על רקע הקשר החזק בינה לבין בת המשפחה שאותה היא סועדת, וכי משרתה לא אוישה על-ידי עובד אחר. לערעור מצורפים מכתבים מאת משפחת רביע ומאת עובדת סוציאלית המסייעת למשפחה. ב"כ המבקשת מלינה על כך שבית המשפט קמא לא אפשר לשולחתה להגיש בקשה לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) להארכת רישיון מטעמים הומניטאריים מיוחדים. בבקשה לסעד זמני בערעור, נטען כי הרחקת המבקשת מישראל עלולה לפגוע קשות במטופלת, וכן כי העלויות הכלכליות הכרוכות בטיסות, יערימו קשיים על המבקשת לשוב לישראל, ככל שיתקבל ערעורה. יצוין כי ביום 30.7.2013 הוגשה בקשה להוספת מסמך, ולהורות על המצאת דו"חות טיפול המתייחסים לתפקודה של המבקשת כמטפלת סיעודית של הילדה למשפחת רביע. לא מצאתי להידרש לבקשה זו בשלב הנוכחי, והיא תידון בפני ההרכב שידון בערעור לגופו.

5.

המשיב מתנגד לבקשה לסעד זמני בערעור. לדבריו, סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן לא הוכח ואף לא נטען כי נפל בהחלטתו פגם מינהלי כלשהו. המשיב טוען כי במהלך הדיון בבית המשפט קמא, ניסתה המבקשת להרחיב את חזית העתירה, והיא עושה כן גם בערעור דנן. אשר למאזן הנוחות, נטען כי זה אינו נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת, שכן אם יתקבל ערעורה בסופו של יום היא תוכל לשוב לישראל. בצד האמור נטען כי יש לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי בהרחקת שוהים בלתי חוקיים.

6.

דין הבקשה להידחות. כידוע, על העותר לסעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (עע"מ 6336/09 ריו נ' שר הפנים (23.8.2009); עע"ם 549/08 שנגן נ' משרד הפנים (18.2.2008)).

במקרה דנן, נדמה כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת אינם גבוהים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה. כפי שציין בית המשפט קמא, בעתירה לא הועלו טענות הנוגעות לפגם מינהלי בהחלטת המשיב, וגם לגופם של דברים, אין מחלוקת כי המבקשת הפסיקה את עבודתה אצל משפחת רביע בניגוד לתנאי אשרתה. המבקשת טענה כי מדובר בתקופה של חודש וחצי של חופשת מחלה (הגם שגרסת משפחת רביע, בתחילה, הייתה כי מדובר בתקופה של שלושה-ארבעה חודשים). המבקשת ממילא לא הציגה מסמכים רפואיים לתמיכה בטענה זו, וטוענת כי היא טיפלה בעצמה.

אשר למאזן הנוחות, לא אחת נפסק כי הנזק שנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור למניעת הליכי הרחקה מן הארץ אינו בלתי הפיך, שכן אם יזכה המערער בערעורו יוכל לשוב לארץ (ראו: עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים

(14.5.2008)). אמנם, אין לעצום עיניים ביחס לכך שהמבקשת צפויה לקושי מעשי משמעותי לשוב לארץ אם יתקבל ערעורה, וזאת בשל עלויות הטיסה שאינן מבוטלות. במקרים המתאימים, קושי מעין זה יכול להטות את הכף לטובת מתן הסעד הזמני. עם זאת, לאחר בחינת סיכויי הערעור כאמור, לא מצאתי כי יש הצדקה לכך במקרה שלפנינו. בהיבט זה יצוין כי המבקשת הייתה בחופשת מולדת בהודו בשנת 2011 (כך לפי הנטען בבקשה להוספת ראיות שהוגשה מטעם המבקשת ביום 30.7.2013).

7.

במסגרת הערעור והבקשה, מעלה ב"כ המבקשת טענות חלופיות, שלמעשה אינן מכוונות להחלטה המינהלית נושא ההליך שלפנינו. בין היתר, נטען כי המבקשת ומשפחת רביע זכאים להגיש בקשה לפי החריג ההומניטארי הקבוע בסעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל. בקשה דומה העלתה המבקשת גם במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט קמא. על פני הדברים, מקומן של טענות אלה אינן במסגרת הערעור דנן. ההחלטה נושא הביקורת השיפוטית לא התייחסה לבקשה מעין זו שכלל לא הוגשה, ולכן טענות אלה אינן משליכות על סיכויי הערעור. עם זאת, כדי לאפשר למבקשת ולמשפחת רביע להגיש בקשה מנומקת מתאימה לרשות האוכלוסין ולקבל תשובה לפנייתה, יעמוד בעינו הצו הארעי האוסר על הרחקת המבקשת מישראל עד ליום 30.8.2013, ובלבד שבקשה כזו תוגש תוך שבעה ימים. בתקופת הביניים, רשאית המבקשת להגיש בקשה לשחרור בערובה לבית הדין למשמורת, שיפעל כחכמתו.

הבקשה נדחית אפוא, בכפוף לאמור לעיל.