עע"מ 5320/14 פלוני נ. משרד החינוך

המשנָה לנשיא מ' נאור :

1.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט מ' סובל ), אשר דחה עתירה כנגד החלטת ועדת הערר הפועלת מכוח חוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: החוק ). עיינו בחומר הרב המונח לפנינו, הוספנו ושמענו טענות הצדדים על פה, ולא ראינו עילה להתערב בפסק דינו המנומק היטב של בית המשפט לעניינים מינהליים.

2.

הקטין בו עוסקים ההליכים שלפנינו הוא יליד שנת 2004. בשנת הלימודים תשע"ה עתיד הקטין ללמוד בכיתה ה'. בשנות לימודיו הראשונות למד במסגרת חינוך רגילה, אולם ביום 16.9.2013 החליטה ועדת ההשמה הפועלת מכוח החוק (להלן:

ועדת ההשמה ) לשבצו בבית ספר לחינוך מיוחד, לאחר שמצאה כי הוא לוקה בהפרעות התנהגותיות-רגשיות. הוריו של הילד הגישו ערר על החלטה זו לועדת הערר הפועלת מכוח החוק (להלן: ועדת הערר ), אך עררם נדחה. בהליכים משפטיים קודמים, בהם נדונה החלטה זו, הוסכם – והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט לעניינים מינהליים (עת"ם 32531-11-13) – כי ייערך לקטין אבחון פסיכולוגי על ידי פסיכולוג חינוכי, וכי לאחר מכן תדון ועדת ההשמה מחדש בשאלת השמתו. עוד סוכם כי בינתיים יוסיף הקטין ללמוד בבית הספר הרגיל בו למד.

הוריו של הקטין לא המציאו את האבחון הפסיכולוגי במועד שקבע בית המשפט, ועל כן התכנסה ועדת ההשמה ביום 13.1.2014 בלא שהיה לפניה אבחון. הועדה שבה והורתה על השמת הקטין בבית ספר לחינוך מיוחד. אף על החלטה זו הגישו ההורים ערר, לו צירפו חוות דעת קצרה של פסיכיאטר ילדים ונוער, לפיה לא נמצאו סממנים המאששים אבחנה של הפרעה התנהגותית-רגשית מהסוג שעליו הצביעה ועדת ההשמה. חוות הדעת מציינת כי "קיימת אפשרות מאד סבירה שהקשיים הלימודיים נובעים מקשיי ראיה בעבר ושהבעיות בהתנהגות היו תגובתיות ומשניות" וכי "עכשיו שהוא מתחיל לראות יותר טוב ויש להניח ששאר הקשיים יבואו על פתרונם". מאוחר יותר המציאו העותרים גם דו"ח אבחון פסיכודידקטי שהצביע על קשיים לימודיים וחברתיים לא מבוטלים אצל הקטין. אף על פי כן, הדו"ח המליץ – בשל "חוסר ההסכמות בין ההורים למערכת החינוך" – להיעתר לבקשת ההורים, ולשבצו במסגרת חינוך רגילה תוך הושטת סיוע והדרכה. ועדת הערר החליטה ביום 25.5.2014 לקבל את הערר באופן חלקי, כך שהקטין ילמד בכיתה לחינוך מיוחד ("כיתה רגשית") בתוך בית ספר רגיל, ולא בבית ספר לחינוך מיוחד כפי שהחליטה ועדת ההשמה. ועדת הערר ציינה שהדו"ח הפסיכודידקטי שהמציאו ההורים אמנם המליץ לשבץ את הקטין במסגרת חינוך רגילה, אך עם זאת המליץ לספק לו מסגרת לימודים מתאימה, עם מעט לחצים, תוך בניית תוכנית התערבות שתספק מענה לקשייו. עוד קבעה ועדת הערר כי בינואר 2015 ייערך דיון מעקב, בו תיבחן האפשרות להעביר את הקטין לכיתה רגילה.

כנגד החלטה זו עתרו ההורים לבית המשפט לעניינים מינהליים. טענתם העיקרית בעתירה הייתה כי ועדת הערר התעלמה מהמלצות הפסיכיאטר ומהמלצות האבחון הפסיכודידקטי, ועל כן החלטתה אינה סבירה. בית המשפט דחה, כאמור, את עתירתם ומכאן הערעור שלפנינו.

3.

נימוקיו של בית המשפט ראויים הם. בית המשפט ציין, ובצדק, כי מדובר בועדות מקצועיות שאין דינו של בית המשפט להמיר את שיקול דעתן בשיקול דעתו (ראו והשוו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 622 (2010)). בית המשפט קבע כי בהחלטת ועדת הערר לא נמצאה סרכה הפוגמת בה. האבחון הפסיכודידקטי שהמציאו ההורים עצמם מצביע על קשיים ולקויות אצל הקטין. הקשיים והלקויות פורטו בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (עמוד 5) ונימנע מלחזור עליהם. על אף הקשיים, ועדת הערר נתנה משקל לרצונם של ההורים, קיבלה את הערר באופן חלקי והורתה על השמת הקטין בבית ספר רגיל, אם כי בכיתה מיוחדת. החלטה זו הסתמכה על קשייו וצרכיו של הקטין, כפי שהשתקפו באבחון הפסיכודידקטי. ועוד: החלטת ועדת הערר איננה בגדר סוף פסוק. הועדה קבעה, כאמור, מעקב בינואר 2015, שלאחריו אפשר וישובץ הקטין בכיתה רגילה.

4.

האב מכיר בכך שלבנו בעיות מסוימות אך הוא תולה את האשמה בבעיות ראייה שהיו לילד (ושטופלו זה מכבר) ובקרע בין ההורים לבין בית הספר והמנהלת שלו. את טענותיהם נגד המוסד גוללו ההורים בתביעה אזרחית שהגישו. בטענות אלה לא ניתן להכריע במסגרת הליך זה. אולם, אף בהתחשב בטענות האב, ונוכח ממצאי האבחון הפסיכודידקטי, מתבקשת המסקנה כי החלטת ועדת הערר אינה חורגת ממתחם הסבירות, וכי אין עילה מינהלית להתערבות בה. זאת במיוחד, כך נחזור ונדגיש, כשעניינו של הקטין עתיד להתברר שוב בינואר 2015. אם, כפי שהאב מקווה, פתרון בעיות הראיה אכן יביא מזור לשאר הליקויים – אין מניעה שהילד ישובץ בעתיד במסגרת חינוך רגילה.

5.

סוף דבר: לא ראינו להתערב בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים. הערעור נדחה. לא יהיה צו להוצאות. פסק דין זה, שאיננו כולל פרטים מזהים, מותר לפרסום. ההליך עצמו התנהל בדלתיים סגורות ואין לפרסם ממנו דבר.