עע"מ 5479/14 פנחס כהן נ. עירית נצרת עילית

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (כב' השופט ז' הווארי) בעת"מ 26706-02-13 עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דין זה.

1.

המבקשים הגישו ביום 14.2.2013 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת להורות על ביטול הפקעתה של חלקה 11 בגוש 17740 (הידועה לשעבר כחלקה 1 בגוש 16536) (להלן: החלקה ). בקצרה ייאמר כי המבקש 2 (להלן: אברהם ) התקשר בשנת 1977 עם המשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (מנהל מקרקעי ישראל בכינויה אז), בחוזה לחכירת דירת שני חדרים בשטח 31.7 מ"ר הממוקמת בחלקה (להלן: הנכס ). על החלקה חלות שתי תוכניות מתאר שקבעו את ייעודה לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ). התכנית הראשונה היא משנת 1982 (ג/4278) והשנייה מ-1986 (ג/3057). מתוקף תוכניות אלו פורסמה ביום 27.1.2004 הודעה בדבר הפקעת החלקה. מספר חודשים לאחר מכן נרשמה הערה אודות ההפקעה בפנקסי המקרקעין וביום 18.5.2005 נרשמה הקניית המקרקעין למשיבה 1, עיריית נצרת עילית (להלן: העירייה ), בפנקסי המקרקעין (להלן: ההפקעה ). במהלך שנת 2011 העביר אברהם במתנה את מלוא זכויות החכירה בנכס לבנו, המבקש 1 (להלן: פנחס ) והשניים אף חתמו על כתב העברת זכויות במינהל.

2.

בפברואר 2013 הגישו המבקשים, כאמור, עתירה המכוונת נגד ההפקעה ובה טענו כי היא בלתי-חוקית והוסיפו כי הם בעלי הזכויות בכל החלקה ולא רק בנכס המצוי בה. בית המשפט קמא דחה את העתירה ביום 19.6.2014 וקבע כי המבקשים אינם בעלי הזכויות בחלקה כולה, כי אין להם זכות בה למעט זכות החכירה בנכס וכי המצג שהציגו ולפיו הם בעלי הזכויות בחלקה עולה כדי חוסר ניקיון כפיים המצדיק לבדו את דחיית העתירה. עוד קבע בית המשפט קמא כי חל שיהוי כבד בהגשת העתירה, שכן התוכניות התקבלו כדין בשנות השמונים של המאה הקודמת ומן הראיות שהוגשו בהליך עולות אינדיקציות רבות כי המבקשים ידעו על ההפקעה. עוד ציין בית המשפט כי כבר בשנת 1993 הגיש אברהם תוכנית מפורטת, שנדחתה, לשינוי ייעוד החלקה. בית המשפט הוסיף ודחה את העתירה גם לגופה בקובעו כי ההפקעה בוצעה ופורסמה כדין, וכי מטרתה לא נזנחה על ידי העירייה. נוכח קביעותיו באשר לחוסר תום ליבם של המבקשים, חייב אותם בית המשפט קמא בהוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ש"ח לטובת המשיבות, למעט המשיבה 4 שלא לקחה חלק בהליך.

3.

על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור ולצידו הבקשה דנן לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא. המבקשים טוענים כי נפלו שגיאות בפסק דינו של בית המשפט קמא וכי בניגוד לקביעתו לא חל שיהוי בעתירתם. עוד הם טוענים כי התנהלותם הייתה בתום-לב והם מוסיפים כי חיובם בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח הינו מופרז ויש לבטלו.

המשיבות 1 ו-2 והמשיבות 3 ו-5 מתנגדות לבקשה וטוענות כי הבקשה מתמקדת בעיכוב ביצוע פסק הדין ככל שהוא נוגע לתשלום ההוצאות, שכן פרט לחיוב זה לא פסק בית המשפט קמא כל סעד אופרטיבי שאותו ניתן לעכב. עוד טוענות המשיבות כי המבקשים לא הצביעו על טעם של ממש מדוע יש לעכב את תשלום ההוצאות על-ידם והן מדגישות כי מדובר בחיוב כספי אותו לא נהוג לעכב. כמו כן מציינות המשיבות כי בהיותן רשויות ציבוריות אין חשש כי המבקשים לא יוכלו להיפרע מהן את השבת סכום ההוצאות, ככל שתוצאות הערעור יחייבו זאת. לבסוף טוענות המשיבות כי סיכויי הערעור נמוכים וכי פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על קביעות עובדתיות אשר אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן.

4.

דין הבקשה להידחות.

מן הבקשה עולה כי היא אכן מופנית כלפי החיוב בהוצאות שהשית בית המשפט קמא על המבקשים שכן את דחיית העתירה על ידו לא ניתן לעכב ( י' זוסמן סדרי הדין האזרחי

(מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 864 ; ע"א 9291/04 קלמן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , פסקה 7 (10.11.2004) והאסמכתאות שם). ככל שהבקשה מופנית לעיכוב ביצועו של חיוב כספי, הכלל הוא כי אין לעכבו אלא אם כן יש בידי המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי קיים חשש ממשי שלא יהיה בידי הצד שכנגד להשיב את מה שישולם אם יתקבל הערעור. כך לגבי חיוב כספי בכלל וכך בפרט כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של תשלום סכומים שנפסקו כשכר טרחת עורך-דין וכהוצאות משפט (ע"א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חמאיסי , פסקה 4 (23.9.2012) והאסמכתאות שם). הטעם היחיד עליו הצביעו המבקשים לתמיכה בבקשתם הוא כי חיובם בהפקדת עירבון במסגרת הערעור יקשה עליהם ביותר לשלם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתם. בכך אין כדי להצדיק את עיכוב הביצוע המבוקש. כמו כן וכפי שציינו המשיבות בצדק, בהיותן רשויות ציבוריות לא יהיה למבקשים כל קושי להיפרע מהן את השבת הסכומים שישולמו אם יתקבל הערעור.

הבקשה נדחית, אפוא. אין צו להוצאות.