עע"מ 5590/12 Osman Abdallah Kamanda נ. משרד הפנים

1.

מונחת לפני בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 25.6.2012 בעת"מ 45373-02-12 (כב' השופטת נ' בן-אור ), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת משרד הפנים לדחות את בקשתו למקלט בישראל.

2.

ביום 22.2.2009 נכנס המבקש, אזרח מדינת צ'אד, לשטחי מדינת ישראל. בסמוך לאחר שהגיע, פנה בבקשה להכיר בו כפליט. לאחר שראיינה את המבקש המליצה נציבות האו"ם לפליטים להכיר במבקש כפליט, מן הטעם שהוכיח "פחד מבוסס היטב" מפני רדיפה בארץ מוצאו. הוועדה המייעצת לענייני פליטים לא אימצה את המלצת הנציבות, ועמדתה נתקבלה על ידי שר הפנים. בקשה לעיון מחדש בהחלטת שר הפנים נדחתה. על כן הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

בדחותו את העתירה קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי על אף שאת המבקש ומשפחתו פקדו אירועים קשים, הרי שחלקם היו "אירועים אקראיים, שאין בהם כדי ללמד על רדיפה אישית כלפיו". הוסף כי המבקש לא הניח תשתית לקיומו של "פחד מבוסס היטב" וכי אף לאחר קרות האירועים המתוארים בעתירתו, המשיך להתגורר בארצו מבלי שהשלטונות ניסו לפגוע בו, למרות שניהל חיי יום יום "שהיה בהם כדי לחשוף אותו בפני הרשויות ולהעמידו בסכנה, לו אכן היה חשוף לסכנה כזו". על פסק הדין הגיש המבקש ערעור, כמו גם את הבקשה למתן סעד זמני בערעור הניצבת לפני.

3.

במסגרת בקשתו למתן סעד זמני עותר המבקש ליתן לו רשיון ישיבה זמני מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן :"חוק הכניסה לישראל"), וכן כי המשיבים יימנעו מהרחקתו מהארץ או מהשמתו במשמורת

עד למתן פסק הדין בערעור. נטען כי סיכוייו של הערעור הינם גבוהים שכן עניינו של המבקש נבחן על ידי נציבות האו"ם לפליטים אשר כתבה חוות דעת חיובית בעניינו. הוסף כי הרחקתו של המבקש מן הארץ עלולה "לייתר את הערעור ולהעמיד בסכנה ממשית את חייו ואת חירותו של המבקש". כן נטען כי בהתאם לחוק הכניסה לישראל, קיימת סמכות חובה להעניק למבקש רשיון ישיבה זמני לתקופת הערעור.

ביום 18.7.2012 הוריתי על מתן צו ארעי לפיו ימנעו המשיבים מלפעול לגירוש המבקש מתחומי המדינה עד למתן החלטה אחרת. בתגובתם מיום 26.7.2012 הסכימו המשיבים להמנע מהשמת המבקש במשמורת או מהרחקתו מישראל, עד אשר יוכרע הערעור. לצד זאת נטען כי אין מקום להנפיק למבקש רישיון ישיבה בהתאם לחוק הכניסה לישראל. צוין שבקשת המבקשת הינה צו עשה דה-פקטו, בזמן שבית המשפט המחוזי דחה את טענותיו.

4.

נוכח הסכמת המדינה להימנע מהרחקתו של המשיב יינתן צו בהתאם. נותר לדון אך בשאלת רשיון הישיבה. המבקש מפנה לקבוע בסעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל הקובע כי שר הפנים רשאי לתת רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה. סעיף 13ו(ד) לחוק מוסיף וקובע כי "שוהה שלא כדין ששוחרר בערובה ממשמורת ייתן לו שר הפנים רישיון זמני לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לתקופת השחרור בערובה; תוקף הרישיון הזמני כאמור מותנה בקיום התנאים לשחרור בערובה". על פי קו זה, מחויב שר הפנים להעניק את הרשיון האמור.

הטענה מושכת את העין, ואולם אין היא יכולה להתקבל במסגרת הדיונית הנוכחית. מצויים אנו במסגרת דיונית של בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, בדמות עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את עתירת המבקש. לבקשה זו, שיקולים ומסגרת משלה. שיקול הדעת נתון לבית המשפט. ההוראה שהוזכרה על ידי בא כוח המבקש בדבר מתן רישיון ישיבה לשוהה שלא כדין ששוחרר ממשמורת חוקית, מופנית לשר הפנים במסגרת הדין המהותי. אין לערבב מין בשאינו מינו. אין הדבר אומר כמובן שבית המשפט אינו יכול לבקר, לאשרר או לשנות מהחלטתו של שר הפנים בנוגע לבקשה שכזו. ברם, בקשה למתן סעד זמני בערעור אינה בהכרח האכסניה הראויה לכך. כפי שבצדק ציין השופט צ' זילברטל בעע"מ 2482/12 אוסקר אריסטיזבל אריאס נ' שר הפנים (19.4.2012): "צו ביניים נועד, בין היתר, לשמר מצב קיים במהלך ניהולו של הליך משפטי, כדי שבסופו ניתן יהיה לממש את פסק הדין שיינתן והסעד יהיה אפקטיבי". לאמור, בית המשפט המחוזי הכריע בתיק, ואולם על מנת שלא לפעול באופן שינביע תוצאות בלתי הפיכות – מתבקש בית המשפט לשמר את הסטטוס-קוו. לשם כך נועדה הבקשה לאי הרחקת המבקש עד להכרעה בערעור, בקשה לה הסכימה המדינה. ואולם, בקשה למתן צו עשה ליתן רשיון ישיבה, מבקשת למעשה להחליף את שיקול הדעת המינהלי בשיקול הדעת השיפוטי. למכשול המצוי במתווה הזה, מצטרף אף המכשול בדמות הכלל לפיו צו עשה לא ניתן כדבר שבשגרה. בנסיבות ענייננו, לא מצאתי לנכון לסטות מהשבילים האמורים. צו מניעה זמני המורה על אי הרחקת המבקש לחוד, וצו עשה למתן רישיון ישיבה לחוד. הסמכות הנתונה לבית משפט זה היושב כערכאה ערעורית על החלטות בית המשפט לעניינים מינהליים בכגון דא אינה מכתיבה תוצאה ביחס לבקשה לצו זמני, ובוודאי יכול בית המשפט להוציא צו למניעת הרחקת שוהה בלתי חוקי מהארץ, בד בבד עם דחייתו בקשתו למתן רשיון ישיבה. בנסיבות העניין, תוצאה זו, על סיכויי הערעור לכאורה, נראית לי מאוזנת.

5.

נוכח נימוקי לעיל והסכמת המדינה, הנני מורה על הפיכת הצו הארעי לקבוע. המשיבים ימנעו מלפעול להרחקת המשיב מתחומי המדינה. בקשתו של המבקש ליתן לו רשיון ישיבה נדחית.