עע"מ 5925/01יחזקאל נסימי נ. הודיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ

המבקשים טענו כי הם בעלי זכויות במשק 82 במושב הנתבעים. ביום 5.4.98 נדחתה טענתם בפסק של המשקם, שניתן על פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי, תשנ"ב 1992- ("חוק ההסדרים"). המשקם קבע כי חברות המבקש במושב פקעה, הואיל ואינו מתגורר בו החל משנת 75'. כן נקבע כי פקיעת חברות המבקש גררה עמה את פקיעת חברותה של המבקשת.

המבקשים הגישו תביעה לביטול פסק המשקם. התביעה, כך נראה, הוגשה לפי סעיף 28 של חוק ההסדרים. במהלך הדיון הגיעו בעלי הדין לכלל הסדר דיוני, לפיו "בית המשפט יתבקש להכריע רק בשאלת מעמד התובעים במושב", ובהתאם לכך "פסק הדין שינתן יחייב את הצדדים על אף האמור בפסק המשקם".

בית המשפט המחוזי (כב' השופט טימור) דחה את תביעת המבקשים להצהיר על חברותם במושב. נקבע כי על אף שהמבקש התקבל כחבר במושב, הוא לא קבע את מושבו במקום מאז שנת 73', וטרם החל בבניית ביתו שם.

המבקשים הגישו ערעור לבית משפט זה (ע"א 2826/00). בשלב הגשת הסכומים, העלה המשיב טענה לפיה מן הראוי לדחות את הערעור, שכן שומה היה על המבקשים להגיש בקשת רשות ערעור, ומשלא עשו כן דין הערעור להידחות.

בעקבות דברים אלה, הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. לשיטתם, הם זכאים להגיש ערעור בזכות, שכן ההליך בבית המשפט המחוזי כלל בקשה ליתן סעד הצהרתי, לפיו המבקשים הם חברים במשיב. לגבי סעד זה, עליו נסב פסק הדין, סבורים המבקשים כי יש בידיהם זכות ערעור.

המשיב התנגד למתן ארכה. לדבריו, מהות כתב התביעה בבית המשפט המחוזי היא "בקשה לביטול פסק המשקם". לפיכך, לא ניתן לתקוף את פסק הדין שהכריע בתובענה זו, אלא בדרך של בקשת רשות ערעור.

הגדרה וסמכות יכולים להיות בבחינת "מוקש קטן", וניתן להתעלם מהם רק כאשר השאלה היא שאלה של הגדרה, ואילו המהות עצמה מובנת לבעלי הדין. במקרה זה, יצרו בעלי הדין כוי דיוני, יצור כלאיים בין הליכים שונים, אשר נחזה בשעתו כשקוף, אך עתה מתחוור כי קיים בו מרכיב, לא מבוטל, של אטימות.

הסעד העיקרי אותו תבעו המבקשים בבית המשפט המחוזי היה ביטול פסק המשקם. עם זאת, המבקשים, בשולי תביעתם, בקשו כביכול סעד עצמאי, והוא הצהרה על חברותם במושב. נאמר כביכול, משום שסעד זה, למרות שלבש אופי עצמאי מבחינה טכנית, היה תלוי מבחינה מהותית בסעד הביטול. המבקשים ציינו כי הואיל "ואין סמכות למשקם לדון בשאלת החברות", מתבקש כי "בית המשפט יצהיר בזאת [שהם] חברים" במשיב.

אילו בכך היו מסתיימים הדברים ניתן היה להניח כי בעלי הדין מצויים על נתיב יחיד, והוא התקפת פסק משקם. היקף ההתקפה על פסק כזה מצומצם הן מבחינת עילותיו והן מבחינת צורתו. סעיף 28 של חוק ההסדרים פותח ואומר כי "בית המשפט המחוזי רשאי, על פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם". בהמשך מונה סעיף 28 רשימה סגורה של עילות המאפשרת התערבות כזו, ובהן חוסר סמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי וטעות גלויה על פני הפסק. מתוך הדברים נראה כי למשקם נתונה גם סמכות התחלתית לדון בשאלת סמכותו. אמנם, קביעה זו אינה פשוטה. המונח סמכות הוא רב פנים. השימושים שנעשים בו, הם, לפרקים, מתעתעים. אין להם התכונה של פנס ממוקד. ניתן לעמוד על כך מתוך ע"א 823/87 דניה סיבוס נ' רינגל , פ"ד מב (4) 605. וכך נקבע שם על ידי הש' ש' לוין (בפסקה 9):

עומדים אנו בסוגיה האמורה במעין שדה מגנטי שנפרש בין שני קטבים שבגדרם עלינו למיין מעשה מסויים שעשה הבורר אם ניתן לסווגו כחריגה מסמכות או כטעות בלבד; ... ככל שהגדרת נושא הבוררות רופפת ו"עמומה" יותר כן יטשטשו הגבולות בין "טעות" לבין חריגה מסמכות" ויהיה עלינו לעמת מעין "מעגל פנימי" שבגדרו מותר לבורר לטעות לבין מעין "מעגל חיצוני" שבגדרו אסור לבורר לחרוג מגדר סמכותו. אכן בשלב מסוים של המסע בין הקטבים יחפפו המעגלים, ובמקרה כזה יהא במסקנה חיובית בדבר כוחו של הבורר לטעות כדי לשלול טענה בדבר חוסר סמכותו. דברים אלה יפים ביתר שאת כאשר הוסמך הבורר לסטות מן הדין המהותי, שאז אפילו אין מדובר בטעות.

הדברים חלים על מקרה זה רק על דרך ההשאלה. המשקם אינו בורר מוסכם. סמכותו היא סטטוטורית. עם זאת, ברור כי המשקם יכול לקבוע אם התקיימו התנאים לפעולתו, ובתוך כך יכול שיצטרך להידרש גם להסכמים שנכרתו בין בעלי הדין, לרבות תקנונים של התאגדויות שונות. במובן זה, הסמכות מטולאת בעניינים שבהם יש צורך לפרש הסכמה של בעלי הדין. בשל סמכות רחבה זו של המשקם ובשל הכוח הכופה של הסמכות, הורחב גם סמכות הפיקוח. יחד עם זאת, סמכות הפיקוח הרחבה של בית המשפט תואמת את הסמכות המקורית הרחבה של המשקם, אשר בגבולות מסוימים צריך להניח כי הוא מוסמך לקבוע אם התקיימו התנאים להפעלת סמכותו, בכפוף לתקיפת הכרעתו בבית משפט. חוק ההסדרים אינו מבחין לעניין זה בין העילות השונות. גם התקפה שעילתה חוסר סמכות נופלת לגדרו של סעיף 28, ולדרכי הערעור הקבועות בו, אלא אם כן מדובר בחוסר סמכות פונקציונלית ברורה וחד משמעית, אשר לגביה לא ניתן לומר כי הוקנתה למשקם סמכות הכרעה תחילית.

במקרה זה, יצאו המבקשים לדרך התחומה בגדרו של סעיף 28. עם זאת במהלך הדיון בבית המשפט קמא חל שינוי במסלול ההתדיינות בין בעלי הדין. במקום לבחון את ממצאי המשקם על דרך התקיפה בעילות הקבועות בחוק, הציבו בעלי הדין שאלה יחידה לבית המשפט וקבעו כי ממצאיו של בית המשפט יחייבו "על אף כל דבר שנקבע בהחלטתו של המשקם". בכך סטו בעלי הדין מבחינת סמכות המשקם, או מבחינת כל עילה אחרת להתערבות בממצאיו, ובחרו לסמוך על קביעות בית המשפט חלף קביעות המשקם. תוצאה כזו יכולה להיות אפשרית אם מונחת ביסודה הנחה סמויה של העדר סמכות של המשקם, או הנחה אחרת המובילה למסקנה כי סמכות המשקם אינה ייחודית, ועל כן רשאים בעלי הדין להתעלם מהחלטתו. בלא הנחות סמויות מעין אלה, לא יכולים היו בעלי הדין או בית המשפט "להשתחרר" מקביעות המשקם, שכן כידוע עילות הביקורת של בית המשפט על פסק בוררות אינן נתונות להרחבה רק בשל הסכמת בעלי הדין, ולא נראה כי דינו של פסק המשקם שונה לעניין זה.

על כן, נראה היה שבעלי הדין גמרו ונמנו כי פסק המשקם היה נטול סמכות, ועל כל פנים ניתן היה להתעלם ממנו בשאלת החברות. ואולם, מסקנה זו אינה משחררת את בעלי הדין מתחולת הוראת סעיף 28 לעניין הערעור. ההליך נפתח בגדרה של התקפה על פסק המשקם. הסעד ההצהרתי הוצג אמנם כסעד עצמאי, אך היה פועל יוצא של ביטול הפסק מהעדר סמכות. על כן, גם הסעד ההצהרתי לא יכול היה להוביל להקניית זכות ערעור, שכן גם ביטול פסק משקם בשל העדר סמכות וגם אישור פסק משקם, תוך דחיית טענת הסמכות, משאירות את בעלי הדין בגדרה של הוראת סעיף 28 של החוק, והוא כאשר למשקם היתה נתונה הסמכות המקורית לדון בשאלת הסמכות, ובמקרה זה לא נקבע אחרת.

לפיכך, יש טעם בטענת המשיב. ואולם עניין זה אינו עומד להכרעה בפני, בהיותו תלוי ועומד כבר בפני בית המשפט, כחלק מנימוקי הערעור. ברם, יכולת המשיב להציג את מערומיו של הערעור, אינה יכולה להוביל לחוסר הבחנה במעלות השמורות לטיעוני המבקשים. היה זה המהלך המשותף של בעלי הדין שגרם לכך שלא ניתן להפריד בין צליל הערעור לבין רעשי הבקשות למחיקתו ולהארכתו. כאשר בעלי הדין סוטים מהתוואי הדיוני הרגיל, לא ניתן לאחר מכן לדבוק בתוואים אלה כדי להוביל לשלילתן של זכויות מהותיות. לא ניתן להשתחרר בבית המשפט קמא מהמסגרת של סעיף 28 של חוק ההסדרים, ולנהל הליך בעל חזות עצמאית, ולארוב לרגע בו חזות זו תיחלש כדי להעלות טענה ולומר כי "מחזה שווא חזיתם ומקסם כזב אמרתם". בנסיבות כאלה מן הראוי לתת משקל ממשי לצורך לקיים את זכות הערעור (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות באר שבע , פ"ד נה(3) 869, בע' 872) ולו בדרך של הארכת מועד.

גישה זו מתיישבת עם ההלכות הנוהגות בתחום זה. הגישה לפיה, טעות שבדין אינה יכולה להוות טעם מיוחד להארכת מועד אינה חד משמעית עוד, ולמעשה לא היתה כזו מעולם. בבש"א 6788/00 אהרון נ' אהרון נאמר:

הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, החוזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז1977-, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם. כוחה האופרטיבי של הטעות לא נשלל גם כאשר נהנה הטועה מייעוץ משפטי. גם אז לא ננקט קו נוקשה יתר על המידה, שכן יש להביא בחשבון התרחשות טעות גם בייעוץ המשפטי (בג"ץ 333/78 חברה לנאמנות של בנק לאומי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לב (3) 202)...

על רקע זה, עולה מאליה השאלה, אם יש טעם לשמור על שריד זה, של אי הכרה בטעות שבדין, בתחום סדרי הדין. השאלה מתעצמת נוכח העובדה, שחרף קביעות מפורשות כי טעות במניין אינה בבחינת טעות העולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד בהליכים אזרחיים (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל (2) 617), היו מקרים בהם הוכרה טעות עורך הדין כטעם מיוחד (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח, דינים עליון נה 58).

התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית.

אחד המקרים בהם ניתן להכיר בטעות בדין כטעם מיוחד הוא מקרה בו לא נפגעת הצפייה הלגיטימית של בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94

Interlego A/S נ' Exim Lines Bros. ; בש"א 1468/99 - בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ, דינים עליון נו 124). כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר, ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי, תקדין עליון 2000(1) 487). באותו אופן קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי ((ירו', ש' לוין עורך, מה' 7, 1995) 892

). אמנם מדובר בהליך תלוי ועומד אשר אין בו פגם, שכן הליך שהוגש שלא כראוי אין בו כדי לפגום בצפיית בעל הדין האחר לסופיות ההליך (רע"א 3766/01 ב' אור נ' אלדן ), ולא ניתן לפתוח את ההליך מחדש על ידי צעדים מלאכותיים. ברם, כאשר הערפל הדיוני שנוצר על ידי בעלי הדין במשותף הוא שהוביל לטעות, לא יכולה להיווצר צפייה לגיטמית לסופיות, רק בשל הכשל הדיוני.

התוצאה היא שניתנת ארכה כמבוקש להגשת בקשת רשות הערעור. הבקשה תועבר לשופט. שימת הלב תופנה לדיון הקבוע ביום 2.9.01.