עע"מ 5989/20אבו עיד אנסאף ואח' נ. משרד החינוך מחוז צפון נצרת

1.

ביישוב שבו מתגוררים המערערים פעל עד לשנת הלימודים האחרונה בית ספר הכולל את כיתות א'-ח', כאשר תלמידי כיתה ט' עברו לבתי ספר ביישובים אחרים במועצה האזורית. בשנה החולפת החליטו גורמים מטעם משיב 1 – משרד החינוך – כי החל משנת הלימודים הנוכחית, שתחילתה ביום 1.9.2020, יכלול בית הספר ביישובם של המערערים את כיתות א'-ו' בלבד, ואילו תלמידי כיתות ז'-ח' יעברו ללמוד בבית ספר שבו למדו עד לשנה האחרונה תלמידים מהיישוב של המערערים החל מכיתה ט'. על רקע זה הגישו המערערים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בטענה שההחלטה אינה סבירה ונובעת גם משיקולים זרים. בית המשפט קמא דחה את העתירה על הסף – מחמת שיהוי – וציין שנכון לדחותה גם לגופה. בהקשר האחרון ערך בין המשפט המחוזי איזון בין חוסר הנוחות שייגרם לתלמידים, שייאלצו לנסוע מרחק רב יותר למקום מרוחק יותר, ובין ההצדקות שהציגו המשיבים להחלטה, וקבע כי תוצאות האיזון מלמדות כי מדובר בהחלטה סבירה שאין עילה להתערב בה. כנגד הכרעה זו הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה, ולצד הערעור הוגשה הבקשה הנוכחית למתן סעד זמני לתקופת הערעור, המורה על הקפאת מעבר תלמידי כיתות ז' ו-ח' לבית הספר החדש.

2.

בבקשתם לא התייחסו המערערים לשיקולי מאזן הנוחות, אלא הסתפקו בטענות לפיהן טעה בית המשפט קמא בקביעותיו, דהיינו הדגש הושם בסיכויי ההליך בלבד. יחד עם זאת, מבין הטענות לגופם של דברים ניתן להבין כי המערערים סבורים שיש להקפיא את המעבר עד להכרעה בערעור לנוכח מרחק הנסיעה וחוסר הנוחות שייגרם לתלמידים בפרק הזמן הזה, כמו גם חששם מפני הסעת התלמידים בהסעות בימי הקורונה. משרד החינוך, מנגד, טען בתגובתו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת פתיחת שנת הלימודים כמתוכנן. בראש ובראשונה נטען כי ההליכים שבהם נקטו המערערים, ובהם גם הערעור והבקשה הנוכחיים, נפתחו בשיהוי ניכר. ההחלטה במשרד החינוך התקבלה כבר בחודש ינואר השנה. בחודש מרץ, ולבקשת חלק מן המערערים, נערכה ישיבה בלשכתה של מנהלת המחוז במשרד החינוך, ובסיומה הובהר לחלק מן המערערים ולגורמים נוספים כי ההחלטה נותרה בעינה. למרות זאת, העתירה המינהלית הוגשה לבית משפט קמא רק בתחילת החודש הנוכחי, חודש אוגוסט, וכתוצאה מכך הבקשה למתן סעד זמני בערעור הוגשה ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים.

משרד החינוך הוסיף והדגיש כי שיבוצי המורים בבתי הספר השונים כבר נעשו בהסתמך על ההחלטה; כי הוכשרו מבנים בבית הספר החדש; כי נערכו התקשרויות עם גורמים שונים, כגון מפעילי הסעות תלמידים; וכי ננקטו פעולות נוספות, כהכנה לשינוי עם תחילת שנת הלימודים. זאת ועוד, דומה כי הערעור אינו מוגבל לתחילת שנת הלימודים, דהיינו מטרת המערערים היא לשנות בחזרה את המצב גם בהמשך השנה או בשנים הבאות. לאמור, דחיית הבקשה לסעד זמני אינה מייתרת כלל את ההליך, ואף לא נטען – ובוודאי לא הוכח – כי ייגרם לתלמידים נזק, מעבר לחוסר הנוחות שבנסיעות ארוכות יותר למוסד הלימודים ובחזרה. בנסיבות אלה, השיקול של מאזן הנוחות תומך בדחיית הבקשה למתן סעד זמני. נוסיף, בכל הנוגע לטענות המערערים שעניינן הסעת תלמידים בימי קורונה, כי הן הועלו באופן כללי בלבד, ואף לא הייתה פנייה של המערערים אל המשיבים בנושא. העיקר לענייננו הוא בכך שאין די בטענות שהועלו כדי להטות את הכף לכיוונם של המערערים בכל הנוגע לבקשה לסעד זמני. נוסיף כי היה ויועלו טענות קונקרטיות מטעם המערערים, חזקה על המשיבים שינקטו באמצעי הבטיחות הנדרשים שננקטים בכל רחבי הארץ, ובכל מקרה טענות הצדדים בהקשר זה שמורות להם.

אשר לסיכויי ההליך, די אם נאמר כי בית המשפט קמא קיבל את טענת משרד החינוך לפיה השיקולים המקצועיים שהציג עומדים בבסיס ההחלטה המינהלית, וכי ההחלטה התקבלה בסמכות ולאחר שמיעת טענות המערערים, שקילתם ומתן מענה לחלק מהקשיים שהציגו. אף יש משקל לטענת השיהוי בנסיבות העניין. לכן, לא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטה המינהלית. אכן, המערערים הציגו שיקולים רלוונטיים מנגד, ונדרש לערוך איזון בין השיקולים השונים במסגרת בחינת סבירות ההחלטה. ברם, בנסיבות כפי שהוצגו, ומן הזווית של בקשה לסעד זמני, אין לומר כי סיכויי ההליך מצדיקים סטייה מהמסקנה שהוצגה לעיל במסגרת ניתוח מאזן הנוחות. התוצאה היא שאין מקום למתן הסעד המבוקש.

3.

סוף דבר, הבקשה למתן צו ביניים נדחית. בנסיבות אלה מתייתרת בקשת משיבה 2 להארכת מועד לתגובה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות בבקשה זו. היומן, בכפוף לאילוציו, ייתן עדיפות מסוימת לשמיעת הערעור.