עע"מ 6267/15 עיריית תל אביב- יפו נ. כץ, גבע אצקוביץ קי ג'י איי בע"מ

השופט נ' הנדל :

1.ושוב מונח לפנינו ערעור – ואף ערעור שכנגד – על שיעורי שכר טרחה וגמול. המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה) פתחה בתובענה, והגיעה להסכם פשרה עם הרשות (בענייננו – עיריית תל אביב), שאושר על ידי בית משפט מחוזי. עניינה של התובענה העיקרית הוא תשלום ארנונה, תוך שהפשרה מתייחסת לשני נושאים. האחד, על רקע הוצאת שובר תשלום ארנונה דחוי עד 21 יום ממועד הפקת השובר, כאשר השובר יכלול בתוכו ריבית יומית עד מועד התשלום הנדחה. נקבע כי עניין החיוב בריבית והצמדה יבוא לידי ביטוי בעת תשלום השובר, כך שתשלומו לפני המועד האחרון הנקוב על גביו יזכה את המשלם בשיעור הפרשי הריבית בין המועד האחרון לתשלום הנקוב בשובר ובין מועד התשלום בפועל. השני, ההחלטה לפיה הודעות חיוב דו-חודשיות אשר ישולמו עד שלושה ימי איחור לאחר המועד האחרון הקבוע לתשלום – לא תחוייבנה בריבית יומית.

בית המשפט המחוזי חייב את העירייה לשלם למשיבה גמול בסכום של 130,000 ש"ח ושכר טרחה בסכום של 550,000 ש"ח.

2.הכלל של אי-התערבות ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות וגמול בתובענה ייצוגית על ידי הערכאה המבררת, מושרש היטב. בכלל זה יש נקודות חופפות ונקודות שאינן חופפות את הכלל המושרש אפילו יותר, ולו מבחינה היסטורית, בדבר אי-התערבות בשכר טרחת עורך דין בתובענה אזרחית רגילה. כל אלה נשענים על הנחה שבית המשפט שדן בעניין קרוב אליו וחש טוב יותר את ניואנסי ההליך והמסקנה שמשתקפת בתוצאה הסופית אליה הגיע בנושאים מעין אלה. שיקול נוסף לאי-התערבות הוא כי מדובר בהערכה ולא במדע מדויק – ובטח שלא בעניין תחשיבי מובהק. ועדיין, בשני סוגי ההליכים, קיומו של הכלל סולל את הדרך ליוצא מן הכלל במקרה החריג.

בכל הקשור לתובענות ייצוגיות, נדמה כי הממד הציבורי ושיקולים בדבר השימוש בכלי של תובענה ייצוגית תופסים נפח. הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים ובית משפט זה קבעה אמות מידה שונות – רשימת שיקולים שאינה בגדר רשימה סגורה – שעל בית המשפט לאזן ביניהם. על ערכאת הערעור לבחון, במקרה הקונקרטי המונח לפתחה, הן את התוצאה והן את ההנמקה של ערכאה קמא.

3.בענייננו, שני הצדדים אחזו בעמדות קצה בכל הקשור לשיקולי התשומה, התפוקה והתועלת הציבורית. אחיזה בקצה אינה מועילה תמיד – לא רק לבית המשפט אלא אף לעמדת הצדדים עצמם. כך או כך, לאחר ששמענו את הצדדים, התרשמותנו היא כי בית המשפט אכן בחן שיקולים רלוונטיים, והיה מודע לכך שבמסגרת התווית השיקולים לקביעת גמול ושכר טרחה, יש לערוך מעין אומדנה, ואף הערכות הסתברותיות. כן נלקח בחשבון שהעניין הסתיים כפי שהסתיים. דהיינו, בפשרה ולא בפסק דין, בפשרה ולא בהודעה על חדילת גבייה. ואולם, דעתנו היא כי בית המשפט המחוזי נתן במקרה זה משקל יתר לטענות המשיבה, והעריך יתר על המידה את משקל השיקולים שאמורים לפעול לטובת מגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כאשר זו מסתיימת בפשרה – ובפרט התועלת הציבורית שצמחה מהגשת התובענה והפשרה. לטעמנו, התוצאה דורשת תיקון. ההתערבות תהיה ממשית. כפי שצוין, גם אם ההתערבות בכגון דא מצומצמת היא, יש לסטות מן הכלל במקרה המתאים. כזה הוא המקרה שבפנינו. כמובן שלדעתנו יש מקום לפסוק שיעורי גמול ושכר טרחה. לעניין זה ניקח בחשבון את תחושת בית המשפט המחוזי, לפיה השיעורים אינם אמורים להיות נמוכים.

סוף דבר, אנו דוחים את ערעור המשיבה, ומקבלים את ערעור העירייה באופן שתחת הסכומים שנקבעו – עליה לשלם למשיבה גמול בסכום של 60,000 ש"ח, ולבא כוחה שכר טרחה בסכום של 250,000 ש"ח.

4.לנוכח התוצאה על נימוקיה, אין צו להוצאות בהליך זה.