עע"מ 6269/14 עזבון המנוח ראובן דאון ז"ל נ. עיריית אור יהודה

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני שיורה למשיבה (להלן גם: העירייה ) להימנע מלנקוט בכל הליך גבייה בקשר עם חובות ארנונה, מים וביוב בסכום מצטבר (נכון להיום) של 7,276,851 ש"ח לפחות, וזאת עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ), ב-עת"מ 53457-09-11, בגדרו נדחתה עתירתם של המבקשים כנגד הליכי הגבייה והחיובים שבגינם ננקטו נגדם ההליכים האמורים.

אביא להלן את הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית הרקע העובדתי

2.

מר ראובן דאון ז"ל, מוותיקי העיר אור יהודה, היה בעל הזכויות במגרש המצוי ברחוב היוצרים בעיר, שעליו בנוי, בין היתר: מבנה משרדים בן שלוש קומות, בשטח של כ-1,200 מ"ר כל קומה (ובסה"כ: כ-3,600 מ"ר). בחודש נובמבר שנת 2010 הלך מר דאון ז"ל לבית עולמו.

המבקשים הם: עזבונו של מר דאון ז"ל ואחד מששת ילדיו של המנוח, יורשיו על פי צוואה שלגביה ניתן צו קיום.

3.

בשלהי חודש ספטמבר, שנת 2011, הגישו המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד בתל-אביב-יפו עתירה מנהלית, שבגדרה ביקשו לתקוף התראות שהוצאו מטעם המשיבה, לפי פקודת המיסים (גביה) , במסגרתן נדרשו יורשיו של המנוח לשלם לעירייה חובות ארנונה, מים וביוב בסכום מצטבר של למעלה מ-5,000,000 ש"ח, לשנים שבין 2005-1996.

4.

עיקר טענותיהם של המבקשים בעתירתם, כנגד הליכי הגבייה הננקטים נגדם, היו כדלקמן:

א.

הנכס, מושא החיובים – הושכר לצדדים שלישיים, שהם החייבים בתשלום מיסי העירייה החלים עליו.

ב.

בחלק ניכר מתקופת החיוב היה הנכס זכאי לפטור לפי סעיף 330 ל פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות ), וזאת עקב שריפה שפרצה בו.

בתוך-כך הוסיפו המבקשים וטענו עוד כי המשיבה אמנם שינתה את שם המחזיק בנכס ברישומיה, בעקבות הודעתה של השוכרת בדבר נטישת הנכס בעקבות השריפה שפרצה בו, אולם היא עשתה כן שלא כדין, מבלי לברר את זהותו של המחזיק האמיתי בנכס, ומבלי לייחס להודעה האמורה את המשמעות הנדרשת לעניין סעיף 330 ל פקודת העיריות .

ג.

העירייה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה בקשר עם החובות האמורים מחמת התיישנות, או שיהוי.

5.

בית המשפט קמא הנכבד (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) דחה את העתירה. נפסק כי כל הטענות שהועלו במסגרת העתירה הן טענות שהדרך הראויה לבררן היא במסגרת הליכי השגה, שלא ננקטו ומשכך הפכו השומות לחלוטות, ומכאן שדין העתירה להידחות על הסף. יחד עם זאת, בית המשפט קמא הנכבד דן בטענותיהם של המבקשים ודחה אותן אף לגופן.

נקבע, כי חלק ניכר מהחוב הנדרש כלל איננו קשור לחלק מהנכס שהושכר לצדדים שלישיים, כי אם לחלקים מהנכס שהוחזקו על ידי המנוח, בהם מסעדה שאותה ניהל המנוח עד לחודש מאי 2010, אשר החוב המיוחס לה מהווה כשליש מהחוב הכולל.

עוד נקבע כי העיריה החלה בהליכי גבייה בגין החובות, נשוא העתירה, כבר בשנת 1999, ומשכך אין מקום לטענת ההתיישנות, או השיהוי.

באשר לטענת הפטור לפי סעיף 330 ל פקודות העיריות , לתקופה שמתאריך 13.10.2003 ועד לתאריך 1.11.2005 – בית המשפט קמא הנכבד קבע כי המבקשים לא הרימו את הנטל להראות שנמסרה למשיבה הודעה בכתב שלפיה הנכס נהרס, או שהוא ניזוק במידה שאי-אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו (ראו: סעיף 330 ל פקודת העיריות ), ומשכך לא נפל פגם בחיוב בגין התקופה האמורה.

6.

מכאן הערעור ולצדו גם הבקשה למתן סעד זמני שלפני, אשר הוגשה לאחר שנתקבלו אצל יורשיו של המנוח התראות לתשלום סכום של 7,276,851 ש"ח, טרם נקיטה בהליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גביה) . לטענת המבקשים סיכויי הערעור טובים וגם מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

במישור של סיכויי הערעור – נטען, בעיקר, כי קביעתו של בית המשפט קמא הנכבד בעניין אי-תחולתו של הפטור לפי סעיף 330 ל פקודת העיריות לא יכולה לעמוד לנוכח הודעתה של השוכרת בנכס בדבר נטישתה את הנכס בעקבות השרפה (הודעה שבעקבותיה המשיבה העבירה את החזקה בנכס, ברישומיה, על שמו של המנוח – שלא כדין, שכן היה על העירייה להקדים ולברר את זהותו של המחזיק האמיתי בנכס).

במישור של מאזן הנוחות – נטען כי בעקבות קבלת ההתראות, בסכום של למעלה מ-7,000,000 ש"ח, הבנקים הפסיקו לתת שירותים פיננסיים למבקשים, עסקיהם משותקים וקיים חשש כי הימשכותם של הליכי הגבייה תוביל לקריסתם של המבקשים ומשפחותיהם. לצד זאת נטען כי שוויו של הנכס, נשוא החובות, מוערך בכ-35,000,000 ש"ח והוא נקי משעבודים, כך שניתן יהיה להיפרע ממנו במידת הצורך. עוד נטען כי למשיבה, אשר השתהתה במשך למעלה מעשר שנים בגביית החוב – לא צפוי להיגרם נזק ממשי באם הליכי הגבייה יעוכבו עד להכרעה בערעור.

בנוסף, נטען כי לנוכח הוראת סעיף 2(א) ל אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות (הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: אכרזת המסים ), אין מקום לנקיטתם של הליכי גביה כל עוד הערעור תלוי ועומד.

7.

החלטתי כי הבקשה מצריכה תשובה ולפיכך הוריתי למשיבה למסור את תגובתה לבקשה. כן הוריתי על מתן סעד ארעי האוסר על העיריה לנקוט בהליכי גבייה נגד המבקשים בגין החוב, מושא הערעור – עד להחלטת אחרת. המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה וטענה בגדרה כי דין הבקשה להידחות באשר לא הוכחו התנאים למתן סעד זמני כמבוקש.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבה לה, בתשובת המבקשת לתגובת המשיבה, שהוגשה לאחר נטילת רשות, ובחומר שצורף – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות . אפרט להלן את הנימוקים למסקנתי זו.

9.

כידוע, במסגרת בקשה לסעד זמני בערעור, על המבקש להראות כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא יינתן הסעד, הינו בלתי הפיך. בין שני התנאים האמורים מתקיים יחס של מעין "מקבילית כוחות", כך שככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן למעט בדרישת "מאזן הנוחות", ולהיפך (ראו, למשל: עע"מ 3447/12 מפעלי תרנא מלונאות ונופש בע"מ נ' עיריית חדרה לרבות מנהל הארנונה (3.5.2013)).

10.

כפי שציינתי לעיל, המבקשים מיקדו את טענתם במישור של סיכויי הערעור, בסוגיית הפטור לפי סעיף 330 ל פקודת העיריות . טענתם האמורה של המבקשים מתייחסת, על פי תגובתה של המשיבה – לתקופה, אשר החוב בגינה עומד נכון להיום על-סך של כ-1.4 מיליון ש"ח (המהווה כ-20% בלבד מן החוב). באשר ליתרת החוב – אין הבקשה מגלה פירוט באשר לסיכוי הערעור, והדבר אומר דרשני. יתרה מכך, בית המשפט קמא הנכבד קבע בפסק דינו כי כשליש מהחוב (רכיב שעומד, נכון להיום, על-סך של כ-2.1 מיליון ש"ח) הינו בגין נכס המסעדה שהיה בבעלות המנוח ונוהל על ידו – וחוב זה איננו שנוי במחלוקת אף לשיטתם של העותרים. הנה כי כן, בניגוד לרושם העולה מן הבקשה, הרי שביחס לעיקרו של החוב אין הבקשה מגלה עילה למתן הסעד הנעתר, מאחר שהיא איננה צולחת לכאורה את התנאי הראשון שעל המבקש להוכיח – והוא קיומם של סיכויי ערעור טובים.

11.

מעבר לאמור לעיל באשר לסיכויי הערעור – גם לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה פה לטובת המבקשים באופן המצדיק את קבלת הסעד הזמני הנעתר. אמנם, אין לכחד, סכום החוב המיוחס למבקשים איננו נמוך. יחד עם זאת, לגישתם של המבקשים עצמם הם בעלי זכויות בנכס מניב, אשר שוויו עולה באופן ניכר על סכום החוב המיוחס להם ולפיכך לכאורה אין מניעה לשעבדו כנגד נטילת הלוואה לצורך פירעון החוב (לטענת המשיבה, הנתמכת בתצהיר, למבקשים אף זכויות במספר נכסי מקרקעין אחרים, בנוסף לנכס, מושא הערעור, אשר ממנו, לבדו, קיימת להם הכנסה חודשית בסכום של כ-120,000 ש"ח לחודש, בגין דמי שכירות). במקביל, אין לומר כי למשיבה לא ייגרם נזק ככל שיינתן הסעד הזמני. מדובר במיסים עירוניים שקיים אינטרס ציבורי בגבייתם. מאחר שמדובר ברשות מקומית, הרי שאין אף חשש ממשי כי המבקשים לא יוכלו להיפרע ממנה, היה וערעורם יתקבל (ראו: ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום נ' משרד התעשיה והמסחר

(4.3.1998)).

12.

כאן המקום לציין עוד כי מקובלת עלי גם טענתה של העירייה שלפיה מאחר שמדובר בחובות שהליכי הגבייה לגביהם החלו כבר בשנת 1999 (ראו: פיסקה 7 לפסק-הדין) הרי שלנוכח הסיפא של סעיף 2(א) ל אכרזת המסים , המורה כי: "הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים..." – אין להוראת הרישא של הסעיף האמור תחולה בענייננו. בפרט כך ביחס לחלק מהחוב שאיננו שנוי במחלוקת.

13.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית . הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מתאריך 23.10.2014 – מבוטל. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 7,500 ש"ח.