עע"מ 633/21 דוד שמש נ. עיריית פתח תקווה

1.

בקשה למתן סעד זמני (שכפי הנראה הוכתרה מתוך טעות כבקשה לעיכוב ביצוע) שבגדרה נתבקש צו שיורה על עיכוב הריסת המבנה היביל שבמוקד הערעור, וזאת עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 23.12.2020 (השופט צ' דותן , עת"מ 23663-08-20) (להלן: הבקשה ו- פסק הדין ). במסגרת פסק הדין נדחתה עתירת המבקש לביטול צו הריסה שהוצא למבנה היביל בהיותו מסוכן, ונקבע כי יש להרוס אותו.

הרקע העובדתי הצריך לעניין

2.

במוקד הערעור, צו להריסת מבנה יביל שניצב בחלקת קרקע שבבעלות עיריית פתח תקווה, ששימש עד לאחרונה כבית כנסת (להלן: המבנה היביל או המבנה ו- העירייה ). ויצוין כבר עתה כי הצדדים חלוקים בנוגע לזהות הגורם שהקרקע הוקצתה לו לצורך קיום בית כנסת במבנה. המבקש, שלדבריו משמש כגבאי בית הכנסת ונציג הקהילה, טוען כי העירייה הקצתה לו באופן אישי את הקרקע למטרת הקמת בית הכנסת כבר בתחילת שנות האלפיים; ולטענתו, בשני העשורים האחרונים המבנה היביל שימש כבית כנסת פעיל, תוך שהמבקש ומתפללים נוספים השקיעו כספים רבים בשיפוצו ואחזקתו לאורך השנים. העירייה מצידה מכחישה את טענות המבקש, ועומדת על כך שהאישור להצבת המבנה היביל בקרקע ניתן לעמותה בשם "מרגלית עזרא" שהוקמה רק בשנת 2008 (להלן: העמותה ) – וזאת לתקופה מוגבלת בלבד, עד להשלמת בניית בית כנסת קבוע לעמותה בחלקה אחרת. לדברי העירייה, משעה שמבנה הקבע הושלם במהלך שנת 2018 ובית הכנסת של העמותה החל לפעול בו, היא דרשה מן העמותה את פינוי המבנה היביל על מנת שניתן יהיה להשתמש בקרקע לצורך בניית חניון. בנסיבות אלה, העירייה טוענת כי המבקש מחזיק במבנה היביל (שמוצב כאמור על מקרקעין שבבעלותה) שלא כדין.

3.

כפי שעולה מפסק הדין, לדברי המבקש ביום 24.6.2020 החלו קבלני הריסה מטעם העירייה להרוס את המבנה היביל, וזאת ללא צו שיפוטי או מנהלי ומבלי שניתנה התראה מוקדמת למבקש או למתפללים אחרים. בו ביום פנה המבקש (לטענתו בשמו ובשם המתפללים) לבית משפט השלום בפתח תקווה בבקשה בהולה לצו מניעה; ובית המשפט אמנם נתן צו ארעי למניעת הריסת המבנה היביל עד להחלטה אחרת (ת"א 59408-06-20, השופטת מ' כפיר ). עם זאת, עד שהומצא הצו לגורמי העירייה בשטח, כבר הספיקו קבלני ההריסה להרוס ולגרום נזק רב להרחבות שנוספו למבנה היביל ברבות השנים, ואולם המבנה המקורי נשאר בשלמותו.

שבוע לאחר מכן, ביום 1.7.2020, הוציא ראש העיר "הודעה בדבר מבנה מסוכן לתיקון (30 יום)" בשל המפגעים שנגרמו מההריסה החלקית של המבנה היביל – וככל שניתן להבין ההודעה מוענה אל "בעלי הנכס" (להלן: הודעת התיקון ). במסגרת הודעת התיקון, המבנה היביל הוכרז כמסוכן לפי חוק עזר לפתח תקוה (מבנים מסוכנים), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק העזר ); ו"בעלי הנכס" נתבקשו לתקן את המבנה ולהמציא דו"ח של מהנדס כי העבודות בוצעו לשביעות רצונו – תוך שצוין כי ככל שהתיקון לא ייעשה תוך 30 יום, העירייה תפעל להריסת המבנה כולו על חשבונם.

סופו של דבר, התביעה לבית משפט שלום נמחקה ביום 28.7.2020, בכפוף להסכמות הצדדים שעוגנו בפסק הדין. בהתאם להסכמות, ניתן צו מניעה שאוסר על העירייה להרוס את המבנה היביל עד למתן צו אחר בנדון, תוך שניתנה לעירייה אפשרות להוציא צו חדש בתוך 7 ימים ככל שתהיה מעוניינת בכך. במקביל נרשמה התחייבות המבקש שלא לעשות שימוש במבנה היביל למשך 21 ימים.

4.

למחרת, ביום 29.7.2020, הוציא ראש העיר "הודעה בדבר מבנה מסוכן להריסה מיידית" בהתאם לסעיף 3 לחוק העזר ובהתבסס על שני דו"חות בדיקה שנערכו למבנה היביל, וההודעה הופנתה אל המבקש (להלן: צו מבנה מסוכן ). במסגרת הודעה זו בוטלה הודעת התיקון מיום 1.7.2020; המבנה היביל הוכרז כמבנה מסוכן; המבקש נתבקש להתפנות מהמבנה באופן מידי ולהרוס אותו בתוך 14 יום; וכן נאמר כי ככל שההריסה לא תתבצע על ידי המבקש, העבודות יבוצעו על ידי העירייה על חשבונו, ללא כל התראה נוספת.

המבקש הגיש השגה על צו מבנה מסוכן כבר באותו היום. ואולם עוד לפני שהתקבלה ההחלטה בהשגה, הגיש ביום 11.8.2020 עתירה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיבטל את הצו ויורה על הותרת הודעת התיקון על כנה – כך שיתאפשר לתקן את המבנה, ולחדש את פעילות בית הכנסת בו. לצד העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים המונע מהעירייה להרוס את המבנה היביל; ואמנם עם הגשת העתירה ניתן צו ארעי כמבוקש, ובהמשך ביום 30.8.2020 ניתן צו ביניים המונע את הריסת המבנה עד להכרעה בעתירה. בגדר ההחלטה בבקשה לצו ביניים, נאסר על המבקש או מי מטעמו לעשות במבנה היביל שימוש כלשהו, לרבות ביצוע עבודות תיקון, וזאת עד להחלטה אחרת. יצוין כי לאחר הגשת העתירה, נתקבלה בקשת המשיבים 4-2 להצטרף כמשיבים לעתירה ולבקשה לצו ביניים, בהיותם תושבים המייצגים את מי שמתגורר בסמוך למבנה היביל; ואלה הודיעו כי הם תומכים בהחלטת העירייה להרוס את המבנה היביל בהיותו מסוכן.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.

ביום 23.12.2020 ניתן פסק הדין שדוחה את העתירה, הן על הסף הן לגופה. בית המשפט המחוזי הדגיש בפתח הדברים כי במוקד העתירה תוקפו של צו מבנה מסוכן שהוצע למבנה היביל; ועל כן אין מקום להידרש לטענות העירייה שלפיהן המבקש כלל איננו מחזיק בזכויות במבנה היביל, ונקבע כי שאלה זו דינה להתברר בתביעה אזרחית לבית משפט מוסמך. נקבע כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, לאחר שהמבקש הפר ביודעין את צו מבנה מסוכן, וביצע עבודות לתיקון וחיזוק המבנה היביל בשעות הלילה למרות שהצו הומצא לו ולבא כוחו במספר דרכים; תוך שצוין כי נראה שמדובר גם בהפרה של צו הביניים שניתן בעתירה – ודי באמור על מנת לדחות את העתירה על הסף.

לגופם של דברים נקבע כי צו מבנה מסוכן הוא חוקי וניתן בסמכות; וכן נקבע כי לא נפל פגם באופן מתן הצו או בסבירותו שמצדיק התערבות בו. בית המשפט המחוזי קבע כי המבנה היביל מהווה סכנה ברורה ומידית לנמצאים בו ולעוברים במקום. בנסיבות אלה, נקבע כי העובדה שהמבנה היביל הפך למסוכן כתוצאה מפעולת הריסה בלתי חוקית של העירייה, אינה שיקול מכריע לצורך בחינת צו מבנה מסוכן – והעיקר הוא הבטחת שלומם ובטיחותם של מי שנמצא במבנה או בקרבתו. בהתאם, נקבע כי לא נפל פגם בצו מבנה מסוכן שמבוסס על חוות דעת מקצועיות; וכי אין בחוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש כדי להצדיק התערבות בשיקול הדעת של ראש העיר בהקשר זה. אשר לסעד שנתבקש בעתירה, שהוא כאמור הותרת הודעת התיקון על כנה כך שיתאפשר למבקש לתקן את המבנה היביל חלף הריסה שלו – נקבע כי כל תיקון שייעשה במבנה דורש היתר בנייה, אולם אין כל היתכנות לקבל היתר כאמור, בין השאר מאחר שהמבנה היביל מצוי על קרקע שהייעוד התכנוני שלה הוא שטח ציבורי פתוח. לפיכך נקבע כי הדרך היחידה לטפל במסוכנות המבנה היביל היא הריסתו – ומכאן שאין עילה להתערב בצו מבנה מוסכן. בנסיבות אלה, נדחתה עתירת המבקש והוא חויב בהוצאות בסך 35,100 ש"ח; תוך שנקבע כי יש לבצע את צו מבנה מסוכן בתוך 14 ימים ממועד מתן פסק הדין.

סמוך לאחר שפסק הדין ניתן, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להגשת הערעור לבית משפט זה, אך בקשתו נדחתה ביום 14.1.2021; ועם זאת ניתנה לו שהות נוספת להתארגנות לצורך הגשת ערעור – עד ליום 30.1.2021. בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, נקבע כי " אין מדובר במבנה מגורים או מבנה המשמש למבקש לעבודתו או לעיסוקו, אלא במבנה ששימש בעבר, באופן זמני, כבית כנסת, ואשר ספק מהן, אם בכלל, זכויותיו של המבקש ביחס אליו. ואשר לאפשרות להשיב המצב לקדמותו, אם ייהרס המבנה, והערעור יתקבל, נראה לכאורה כי ניתן יהיה להחזיר מבנה יביל דומה למקום, וגם אם לא, לא יהיה לעירייה כל קושי לפצות את המבקש בכסף ".

6.

מכאן הבקשה שלפניי שהוגשה ביום 28.1.2021. בו ביום, ניתן צו ארעי האוסר על הריסת המבנה היביל עד למתן החלטה אחרת ונתבקשו תגובות מאת הצדדים, ואלה אמנם הוגשו.

טענות הצדדים בבקשה

7.

המבקש ממאן להשלים עם פסק הדין. לשיטת המבקש, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, שכן הריסת המבנה היביל תוביל לסופו של בית הכנסת ותהפוך את הערעור לתיאורטי; בעוד מן העבר השני, המבנה היביל איננו מסוכן כלל ועיקר, בפרט בהינתן שאין מבנים סמוכים אליו ובשים לב לכך שפעילות בית הכנסת הופסקה מאז הריסתו החלקית. כן נטען כי אין כל דחיפות בהריסת המבנה היביל בעת שהעירייה עצמה השתהתה בהוצאת צו מבנה מסוכן, במיוחד משעה שההליכים המשפטיים בנדון נמשכים מזה כשבעה חודשים; והעיקר הוא שאין להסכין עם ניסיונה של העירייה לגזול את הקרקע לטובת הקמת חניון, מבלי שהיא נקטה בהליכים המשפטיים המתאימים לפינוי ולסילוק המבקש מן הקרקע. בנקודה זו המבקש מדגיש כי הבקשה נועדה לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בערעור, ולדבריו יש להיעתר לה מקום שבהליכים קודמים ניתנו צווים שהורו על הקפאת ההריסה.

המבקש מוסיף וטוען כי סיכויי הערעור הם גבוהים לנוכח העובדה שהעירייה היא שהפכה את המבנה היביל למסוכן כאשר פעלה להריסתו באופן בלתי חוקי; מהלך שלדבריו כונה על ידי בית המשפט המחוזי " כשוד לאור יום ". כן נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא התערב בצו מבנה מסוכן, בלא שנבדקה חלופה פוגענית פחות, ובפרט כאשר המבקש אוחז בחוות דעת מומחה שלפיה המבנה היביל כלל איננו מסוכן . ועוד נטען, כי שגה בית המשפט בקביעתו כי המבקש פעל בחוסר ניקיון כפיים – שכן לטענת האחרון, התיקונים שהוא ערך במבנה נעשו בהתאם להודעת התיקון ולמען שמירה על ביטחון הציבור והגנה על רכושו וקניינו; והדברים אמורים במיוחד, בהינתן שהתיקון נדרש לכתחילה בשל חוסר ניקיון הכפיים של העירייה, שהרסה את המבנה ב"אקט פלילי של ממש".

8.

העירייה מצידה עומדת על כך שהותרת המבנה היביל במצבו הנוכחי, משמעותה סיכון חיי אדם – ועל כן יש להרוס אותו בדחיפות וללא דיחוי. לטענת העירייה הריסת המבנה היביל לא תגרום למבקש נזק כלשהו שכן הוא איננו משמש למגורים או כבית עסק; ולנוכח הייעוד של הקרקע, הוא אף אינו יכול לשמש כבית כנסת. מכל מקום, לטענת העירייה גם בהנחה שהערעור יתקבל, הריסת המבנה לא תיצור מצב בלתי הפיך שכן לא תהיה מניעה להשיב את המצב לקדמותו – בין על דרך של פיצוי כספי בין על דרך של הצבת מבנה יביל חדש בחלקת המקרקעין, שהיא כאמור בבעלות העירייה. בנסיבות אלה נטען כי מאזן הנוחות נוטה באופן מוחלט לטובת העירייה, תושבי פתח תקווה והעוברים והשבים במקום. בהקשר זה העירייה מפנה לכך שאף בית המשפט המחוזי שהכיר את פרטי התיק בצורה מעמיקה, לא סבר שבנסיבות העניין יש מקום לעכב עוד את ביצוע ההריסה. לצד זאת, העירייה טוענת כי סיכויי הערעור נמוכים בהינתן שמסוכנות המבנה היביל נקבעה כממצא עובדתי, בין היתר בהתבסס על חוות דעת מקצועיות – והלכה היא שערכאת הערעור לא מתערבת בקביעות מעין אלה. עוד נטען לעניין סיכויי הערעור, כי אלה אינם משופרים אף בשים לב לכך שכלל לא ניתן להיעתר לסעד שנתבקש בעתירה, לנוכח הייעוד התכנוני של הקרקע; ובהינתן שהעתירה נדחתה על הסף משום חוסר ניקיון הכפיים של המבקש. העירייה מוסיפה אגב כך, כי חוסר ניקיון כפיו של המבקש משליך אף על מאזן הנוחות, שכן לדבריה בכל מצב שבו המבנה היביל המסוכן יוסיף לעמוד במקרקעין – המבקש " יחפש וימצא דרכים חדשות ומגוונות להפר את הצווים השיפוטיים, מה שיביא להחמרה של הסיכון הנובע מהמבנה, הן כלפי המבקש ומקורביו והן כלפי הציבור בכללותו ".

המשיבים 4-2, שמייצגים את עצמם ולדבריהם כ-200 משפחות שמתגוררות באזור המבנה היביל, מצטרפים לעמדת העירייה לעניין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות ועומדים על הריסת המבנה באופן מידי. לטענתם, המבקש פלש למבנה היביל לאחר שהעמותה פינתה אותו; וכבר משום כך אין להיעתר לבקשתו – מאחר שמדובר במי שגוזל מקרקעי ציבור ופוגע בשכניו, ואף מפר צווים שיפוטיים. עוד נטען, כי יש להרוס את המבנה היביל משום שמדובר במבנה מסוכן לתושבים ובמיוחד לילדים המתגוררים בשכונה שמסתובבים במקום מידי יום. כן נטען כי הותרת המבנה יוצרת מפגע תחבורתי, מאחר שכל עוד הוא ניצב על הקרקע לא ניתן להגשים את ייעודה התכנוני (שטח ציבורי פתוח (שצ"פ)) – ובמיוחד הקמת גינה וחניון לרווחת תושבי השכונה; וכי בכל מקרה, הריסת המבנה לא תגרום נזק בלתי הפיך, מה גם שהמבנה אינו בשימוש מזה מספר חודשים.

דיון והכרעה

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות .

כידוע,

"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). על מנת שבית משפט יסטה מכלל זה, שומה על המבקש סעד זמני בערעור (או עיכוב ביצוע) להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים – כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מקובל להמשיל את היחס בין התנאים הללו ל"מקבילית כוחות", כך שככל שמאז ן הנוחות נוטה לטובת המבקש, ניתן להקל בדרישה בנוגע לסיכויי הערעור, ולהיפך. ואולם בלא לגרוע מהאמור, בפסיקה ניתנה הבכורה לשיקול מאזן הנוחות ( ראו, מיני רבים, ע"א 8410/20 גלעדי (עקיבא) נ' פנינת גרינשטיין בע"מ , פסקה 7 (10.1.2021); עע"מ 4117/20 טוייל נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (12.8.2020)).

10.

בענייננו, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לעבר דחיית הבקשה. כפי שצוין, על הפרק מבנה יביל שאין חולק שהוצב על חלקת קרקע שבבעלות העירייה. אין טענה שהמבנה משמש למגורים או לעסק כלשהו, וכפי שעולה מטענות המבקש – המבנה שימש עד לחודש יוני האחרון כבית כנסת, אולם מאז פעולות ההריסה של העירייה הוא לא חזר לשימוש. בנסיבות אלה, ניכר שהוצאת צו מבנה מסוכן אל הפועל איננה נושאת בחובה נזק משמעותי, ודאי לא כזה שהוא בלתי הפיך – שכן כאמור הריסת המבנה לא תפסיק פעילות קיימת; ובכל מקרה מאחר שמדובר במבנה יביל, ניכר כי לא תהיה מניעה להקימו מחדש ככל שהערעור יתקבל או לכל הפחות לפצות את המבקש או את קהילת המתפללים הרלוונטית בדרך אחרת, למשל בשווה כסף. ויוער בנקודה זו, כי אין טענה שהעירייה לא תוכל לשאת בעלויות הכרוכות בכך. יובהר כי אינני מקילה ראש בחשיבותו הציבורית של בית הכנסת; אלא שבענייננו בית הכנסת איננו פעיל עוד, ודומה כי מזה שנתיים ישנו מבנה קבע המשמש את העמותה כבית כנסת, שכפי הנראה השתמשה עד אז במבנה היביל – ויש להצר על כך שהמבקש לא טרח לבאר מדוע בנסיבות אלה ישנה חשיבות להוסיף לעשות שימוש כבית כנסת גם במבנה היביל. הדברים אמורים ביתר שאת, מקום ששאלת זכותו של המבקש להחזיק במבנה היביל לכתחילה מוטלת בספק.

מכל מקום, שאיפתו של המבקש למנוע את הריסת המבנה על מנת שבעתיד ניתן יהיה לתקנו ולשוב ולהפעיל בו בית כנסת – אין בה כדי להרים את הנטל הדרוש לצורך הטית מאזן הנוחות לטובתו. כך, משעה שישנה קביעה עובדתית כי המבנה היביל במתכונתו הנוכחית מהווה מפגע בטיחותי לבאים בשעריו ולעוברים במקום, וסכנה זו משמעותית במיוחד משנראה שהמבנה ממוקם בשכונת מגורים – וייאמר כי טענת המבקש שאין מבנים סמוכים למבנה היביל נטענה בעלמא ואינה מתיישבת עם אופן הצגת הדברים על ידי העירייה והמשיבים 4-2 שלדבריהם מתגוררים ליד המבנה. ויובהר כי אין בעובדה שהמבנה הפך למסוכן כתוצאת מפעולת הריסה בלתי חוקית שבוצעה על ידי העירייה עצמה, כדי להפחית ממסוכנות המבנה; לא כל שכן כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת הקפאת המצב הקיים. ד י באמור כדי לבסס את המסקנה שבנסיבות העניין אין הצדקה להיעתר לבקשה לסעד זמני, ועל כן אינני רואה מקום להוסיף ולהידרש לסיכויי הערעור. בשולי הדברים יוער כי החלטה זו נוגעת להריסת המבנה היביל בלבד, ואין בה משום הבעת עמדה בנוגע לקידום מהלכים תכנוניים כאלה או אחרים בחלקת הקרקע שעליה ניצב המבנה (למשל, הקמת חניון) – ומטבע הדברים, סוגיה זו קשורה בין היתר לשאלה אם למבקש זכויות להחזיק במבנה היביל בקרקע אם לאו, שלא התבררה בפסק הדין.

11.

התוצאה היא שהבקשה נדחית, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 28.1.2021 מבוטל.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.