עע"מ 6333/04 גב' שרה קרשאן נ. שר הפנים

השופט י' עדיאל:

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט י' נועם), אשר דחה את עתירתם של המערערים ליתן לעותר 2, שהוא תושב אזור יהודה ושומרון, רישיון לשהיית קבע בישראל.

2.המערערים הגישו בקשתם לאיחוד משפחות בשנת 1997, וחזרו ופנו בעניין זה למשיב בשנת 1999. בקשתם סורבה פעמיים, הן בשנת 1997 והן בשנת 1999, והודעות על הסירוב נשלחו על ידי המשיב לבאי כוחם דאז של המערערים. העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים הוגשה רק בחודש יולי 2003.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה מחמת שיהוי. טעם נוסף לדחיית העתירה היה היעדר עילה, שכן העתירה נסבה על הימנעותו של המשיב מליתן החלטה בבקשה, עילה שאינה עומדת עוד משהוברר שהמשיב החליט בבקשה זה מכבר.

4.

המערערים טוענים שהעיכוב בפנייתם למשיב ובהגשת העתירה מקורו בליקויי תקשורת חמורים מהם הם סובלים, אשר נובעים מתנאי חייהם, בהיותם משתייכים לעדה הבדואית ומתגוררים במתחם מערות ואהלים בשטח פתוח שבין שכונת בית חנינה לבין שכונת פסגת זאב. עוד נטען, שהמערערים פנו למשיב כבר בשנת 2001 (באמצעות עורך דינם הנוכחי) כדי לברר מה עלה בגורל בקשתם, אלא שהמשיב לא טרח להשיב לפניותיהם.

5.

משהעתירה הוגשה כארבע שנים מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות וכשלוש וחצי שנים מאז שהבקשה סורבה, מקובלת עלינו עמדתו של בית המשפט המחוזי שהעתירה לקתה בשיהוי, ודינו של שיהוי להביא לדחיית העתירה. לכך טעם מהותי, שכן בחינתן של בקשות מסוג זה חייבת להתבסס על תשתית עובדתית עדכנית, ומשחלפה תקופה כה ארוכה מעת הגשת הבקשה ודחייתה, לא ניתן כיום לדון בבקשת ה"היסטורית" לאיחוד משפחות בלא להמציא פרטים מעודכנים, דבר המחייב הגשת בקשה חדשה (ראה: בג"ץ 6814/01 עודה נ' שר הפנים , תק-על' 2001(3) 1670; בג"ץ 814/01 חנני נ' שר הפנים , תק-על 2001(4) 831; בג"ץ 11359/03 טאהא נ' שר הפנים , תק-על 2004(1) 161).

6.

אמנם, המערערים פנו אל המשיב בשנת 2001, פנייה אשר לא נענתה, אלא שגם בפנייה זו אין כדי לסייע לעותרים.

על פי הוראת המעבר (סעיף 4) שבחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, כפי שהוארך בצו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)(הארכת תוקף החוק), התשס"ד-2004 (להלן – החוק), מפקד האזור רשאי לתת היתר לשהייה זמנית בישראל לתושב אזור שהגיש ... בקשה לרישיון ישיבת קבע בישראל לפני יום 12.5.2002 ואשר במועד תחילתו של החוק טרם ניתנה החלטה בעניינו. העיון בפנייתו של ב"כ המערערים למשיב מיום 18.11.01, מלמד שאין מדובר בבקשת אחמ"ש חדשה, אלא בפנייה למתן תשובה לבקשה הישנה שהוגשה, לפי הנטען באותו מכתב, לפני יותר מ – 6 שנים. משמע, אותה פנייה אינה בגדר בקשה לרישיון ישיבה בישראל אשר ביום תחילתו של החוק טרם ניתנה בה החלטה, ואין בכוחה להכניס את הבקשה לגדרה של הוראת המעבר שבחוק. גם בבקשות הישנות אין כדי להחיל על המערערים את הוראת המעבר, שכן מדובר בבקשות שביום תחילתו של החוק לתוקף כבר ניתנה בהן החלטה.

בפנייה משנת 2001 גם אין כדי להסיר את השיהוי שדבק בעתירה, ככל שהיא מבקשת לתקוף כיום את ההחלטה שניתנה בעבר על ידי המשיב בבקשה הישנה. שכן גם פנייה זו נעשתה כשנתיים לאחר דחיית הבקשה ומאותה פנייה לבין הגשת העתירה חלפו כשנתיים נוספות. בנסיבות אלה אין בפנייה זו כדי להכשיר כיום דיון בבקשת הישנה לאיחוד משפחות, ואין מנוס מהגשת בקשה חדשה ומעודכנת. אמנם, לא הוברר בפנינו מדוע המשיב לא השיב לפנייתם האחרונה (קודם להגשת העתירה) של המערערים משנת 2001. אולם בהתחשב בכך שהמשיב הודיע לבא כוחם של המערערים עוד בשנת 1999 על דחיית בקשתם, אינני סבור שמחדלו מלחזור וליידע על כך גם את בא כוחם החדש של העותרים, צריך שיביא, כשלעצמו, לקבלת העתירה.

7.

כיום אין בידם של המערערים להגיש בקשה חדשה לאור החלטת הממשלה מיום 12.5.02 וחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003, כפי שהוארך בצו האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)(הארכת תוקף החוק), התשס"ד-2004, אשר קובעים כי בעת הזו לא תטופלנה בקשות לאיחוד משפחות. אולם זכותם של המערערים שמורה להם לשוב ולפנות לבית המשפט, ככל שתהא בידיהם עילה לכך, לאחר הינתן פסק-דין בעתירות העקרוניות התלויות ועומדות, שעניינן חוקיות החלטת הממשלה והחוק האמור (בג"ץ 4022/02, בג"ץ 4608/02 ובג"ץ 7102/03).

התוצאה היא שהערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל.