עע"מ 6423/07 פסח נאש נ. שר הפנים

לפניי בקשה לסעד זמני בערעור בגדרו מתבקש סעד שיורה על עיכוב הרחקתו של המבקש מישראל עד להכרעה בערעור שהגיש לבית משפט זה.

המבקש, אזרח גאנה, נכנס לישראל בשנת 1999, ומאז שוהה ועובד בה שלא כדין. המבקש נעצר מספר פעמים בעבר ואף עתר לערכאות. למרות שהיה עליו לצאת מישראל המבקש לא עשה כן, וביום 6.6.07 הוא נעצר שוב והוצאו נגדו צו הרחקה וצו משמורת. עתירה מנהלית שהגיש המבקש לבית משפט לענינים מינהליים בתל-אביב, נדחתה ביום 18.7.07 (כב' השופטת שרה דותן ).

טענתו העיקרית של המבקש, הן לפניי והן לפני בית המשפט לענינים מינהליים, היא כי אשתו השוהה אף היא בישראל שלא כדין עתידה לעבור "ניתוח של היסטרוסקופיה חוקרת" ביום 28.8.07, וכי עליו לשהות בישראל על מנת לסייע לה בהליך זה. כן נטען כי גם בתו של המבקש זקוקה לטיפול רפואי בישראל, אך לא פורט דבר לגבי טיבו של טיפול זה, וממילא, לא צורף כל מסמך בענין זה.

בפסק הדין עמד בית המשפט על שהותו הארוכה של המבקש בישראל שלא כדין, ועל ההליכים הקודמים שנוהלו בעניינו. בית המשפט קבע כי מעיון באישורים הרפואיים שצורפו, לא ניתן ללמוד כי לא ניתן לקבל את הטיפול לו זקוקה אשתו בגאנה, וכי אין המדובר בניתוח דחוף. נוכח האמור נדחתה העתירה.

המדינה מתנגדת לבקשה. לטענתה, התנהלות המבקש בשנים האחרונות לוקה בחוסר נקיון כפיים חמור נוכח העתירות שהגיש, ואי עמידתו בתנאי פסקי הדין שניתנו בעניינו. נטען כי סיכויי הערעור קלושים ביותר, וכי שיקולי מאזן הנוחות אף הם תומכים בדחיית הבקשה.

דיון והכרעה

בפתח הדברים אעמוד על מקצת מן ההליכים המשפטיים הקודמים שניהל המבקש.

ביום 7.5.06, לאחר שנעצר שוהה שלא כדין בישראל, הגיש המבקש את עמ"נ 149/06 לבית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו (נעיר כי לא היתה זו פנייתו הראשונה של המבקש לערכאות). ביום 25.5.06 נערך דיון בערעור המנהלי (כב' השופט ע' בנימיני ). באותו דיון הוצעה הצעה מטעם בית המשפט, לפיה ישוחרר המבקש ממשמורת, על מנת שאשתו תוכל לעבור ניתוח דחוף. כפי שציין בית המשפט, "הצעה זו מבוססת על כך שאכן אשת המבקש צריכה לעבור ניתוח במהלך 30 ימים מהיום". נקבע כי לאחר הניתוח יעזוב המבקש את ישראל בעצמו ועל חשבונו, וכי "הובהר למבקש כי אם לא יעזוב את הארץ מיד לאחר האשפוז, ערבותו תחולט, והוא יורחק לאלתר ברגע שייעצר". באי-כוח הצדדים הסכימו להצעה זו, וניתן לה תוקף בפסק דין.

ביום 8.6.06 הוגשה עתירה נוספת (עת"מ 1734/06) ובה התבקשה הארכת שהיית המבקש בישראל בארבעים וחמישה יום, שכן רעייתו טרם עברה את הניתוח; עתירה זו, ככל הנראה, לא נדונה, וביום 3.9.06 היא נמחקה לבקשת המבקש. ביום 11.9.06 הוגשה עתירה נוספת (עת"מ 2150/06); בעתירה זו התבקשה דחיית יציאתו של המבקש, רעייתו ובתו מישראל עקב הליכים משפטיים שהיא מנהלת למיצוי זכויותיה. בסיפא העתירה נכתב כי "יתבקש בית המשפט הנכבד לקבוע כי תינתן לעותרים אשרה זמנית עד ליום ה-07 בדצמבר 2006, מועד שלאחריו יצאו בני המשפחה את ישראל בהנחה כי העותרת תיבדק עד אז על ידי רופא מומחה מטעם בית המשפט". עתירה זו נדחתה בפסק דין מיום 8.11.06, בו נקבע כי "על העותרים כולם לעזוב את הארץ על פי צו ההרחקה שהוצא נגדם לא יאוחר מיום 15.11.06". כפי העולה מן החומר שלפניי, המבקש לא עזב את ישראל, וגם לא פעל בכל דרך על מנת להסדיר את שהייתו כאן.

ביום 6.6.07 נעצר המבקש.

התשתית שפורטה (אשר כאמור, אינה סוקרת את כל ההליכים המשפטיים בהם נקט המבקש) מלמדת על התעלמות חוזרת ונשנית מהדין – המבקש המשיך לשהות בישראל בניגוד להוראות החוק, ובניגוד להחלטות שיפוטיות מחייבות. דומה כי בכך די כדי להביא לדחיית הבקשה. כל אלה, ובשים לב לנימוקים השונים שהוצגו בהליכים המשפטיים בעניינו, מביאים לכלל מסקנה כי התנהלותו של המבקש עולה לכדי שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

גם לגופה אין להיעתר לבקשה. טענות המבקש נוגעות לבעיות רפואיות של רעייתו ושל בתו. ככל הנוגע לבתו, אמנם נטען כי היא סובלת מבעיות עיכול, אך לא נכלל כל פירוט בהתייחס לטיבן של בעיות אלה, וממילא לא צורף כל תיעוד רפואי בעניין זה. בנסיבות אלה, לא ניתן להתייחס לטענה זו.

בהתייחס לרעייתו של המבקש הרי בשונה מן הנטען, לא עלה בידי המבקש להציג נסיבות חדשות מאז ההחלטות הקודמות בעניינו. כעולה ממכתבו של ד"ר א. דבי מהמרכז הרפואי ע"ש א. וולפסון מיום 12.6.07, הבדיקה הרפואית אותה על רעייתו של המבקש לעבור, היא אותה הבדיקה שהיה עליה לעבור לפני כשנה, ואשר לא בוצעה עקב קשיים כספיים: "היתה מוזמנת לבצוע היסטורקופיה חוקרת לפני כשנה אך מפאת מחסור בתקציב לא הופיע לניתוח".

יש לזכור, כי נגד אשתו של המבקש, כמו גם בתו, לא הוצא צו הרחקה. השאלה העומדת בגדרי הבקשה שלפני, האם יש מקום לעכב את הרחקת המבקש על מנת שיסייע לאשתו ובתו בזמן תהליך הטיפול. נוכח כלל האמור, ובשים לב להתעלמות החוזרת ונשנית של המבקש מההחלטות בעניינו, אינני סבור כי סיכויי הערעור, כמו גם שיקולי מאזן הנוחות, יכולים להביא לקבלת הבקשה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.