עע"מ 6505/19התאחדות התעשיינים בישראל נ. עירית רחובות

לפניי בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת זהבה בוסתן ) בעת"מ 9640-04-19 מיום 18.9.2019 במסגרתו נדחתה עתירה שהגישה המבקשת (להלן: " העתירה

השנייה ").

1.

עניינה של העתירה השנייה הוא בטענה להפרת פסק הדין שניתן בעניין עת"מ (מרכז) 16085-09-16 מכון ויצמן למדע נ' עיריית רחובות (6.1.2019) (להלן: "העתירה הראשונה" ). בפסק הדין בעתירה הראשונה נקבע כי בהתאם לחוק העזר לרחובות (שטחים ציבוריים פתוחים), תשע"א-2010, על עיריית רחובות (המשיבה 1. להלן: "העירייה" ) לחייב בהיטל שטחים ציבוריים פתוחים (להלן: "שצ"פ" ) את כל בעלי הנכסים באופן שוויוני ובאותו מועד. ודוק, המבקשת הלינה על כך שהעירייה חייבה בהיטל שצ"פ באופן סלקטיבי ביחס למועד החיוב: גופים ציבוריים ועסקיים שנתפסו בעיניה כבעלי "כיס עמוק" חויבו באופן אקטיבי (דהיינו, בעת ביצוע עבודות להקמת שצ"פ, או באישור בנייה חדשה או בבנייה חורגת), ואילו בעלי נכסים פרטיים המיועדים למגורים חויבו באופן פסיבי ובמועד נדחה (דהיינו, רק כאשר התבקש על ידם מתן אישור למרשם המקרקעין).

2.

ביום 18.9.2019 ניתן פסק הדין בעתירה השנייה, על ידי אותו מותב שנתן את פסק הדין בעתירה הראשונה. זו הפעם נדחתה העתירה. יחד עם זאת, נאמר כי " יש להניח כי לולא הוגשה העתירה לא היתה העיריה מחייבת את בעלי הנכסים למגורים, להם כבר נשלחו החיובים בהיטל שצ"פ אלא במועד בו היה נדרש להם אישור לרשם המקרקעין (אם היה נדרש), כפי שנהגה בעבר. יש לצפות כי מכאן ולהבא העיריה תקיים את מה שהוצהר על ידה בבית המשפט ותשגר דרישות תשלום לחייבים בקצב ראוי " (פסקה 33 לפסק הדין). מכאן, לאור העובדה שבעקבות העתירה החלה העירייה לפעול בהתאם לפסק הדין בעתירה הראשונה, הטיל עליה בית המשפט קמא הוצאות בסך של 50,000 ש"ח לטובת המבקשת.

3.

על פסק הדין בעתירה השנייה הגישה המבקשת ערעור לבית משפט זה, ולצדו בקשה למתן סעד זמני בערעור. הסעד הזמני המבוקש בערעור הוא ביטול כלל החיובים בגין היטל שצ"פ שהוטלו עד כה, והשתת חיוב על כלל בעלי הנכסים באותו מועד ובאופן שוויוני. דהיינו, לשיטת המבקשת יש לבטל את החיובים שהוטלו עד כה, משום שלא הוטלו באותו מועד עם כלל בעלי הנכסים, ולהתנות את המשך הגבייה – לרבות השתת חיובים שיבוטלו מחדש – בהטלת חיוב שיווני ובאותו מועד לכל בעלי הנכסים.

4.

הסעד הזמני המבוקש הוא צו הצהרתי זמני לפיו חיובי היטלי שצ"פ המוטלים על בעלי נכסים שאינם למגורים, ועילתם אינה תוספת בנייה או מתן אישור לטאבו לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מוקפאים ומושהים עד למתן החלטה אחרת.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על צורפותיה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות. כידוע, על בקשה למתן סעד זמני בערעור על עתירה מינהלית חלים העקרונות הנוהגים במתן סעד זמני בערעור אזרחי לפיהם המבקש סעד זמני נדרש להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכוי הערעור הם טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ , פסקה 8 והאסמכתאות המובאות שם (11.4.2006); עע"מ 5643/11 אלקו התקנות ושירותים 1973 בע"מ נ' המועצה האזורית עמק הירדן , פסקה 4 והאסמכתאות המובאות שם (4.9.2011)). בין שני התנאים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך (עע"מ 1873/12 אסום חברה קבלנית לבניין בע"מ נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב , פסקה 7 (14.3.2012)). הבקשה שלפנינו איננה נופלת בגדר אותם מקרים.

6.

בענייננו, לא שוכנעתי כי יש מקום למתן הסעד המבוקש. בית המשפט קמא סבר כי הייתה הצדקה להגשת העתירה השנייה בשעתו (שכן העירייה לא קיימה אז את פסק הדין בעתירה הראשונה), אך הצדקה זו חלפה כאשר העירייה הצהירה כי תפעל על פי פסק הדין, ותחייב בהיטל שצ"פ בעלי נכסים למגורים באותו מועד בו היא מחייבת גופים ציבוריים ועסקיים. משום כך דחה את העתירה תוך חיוב העירייה בהוצאות. המבקשת סבורה כי העירייה עדיין אינה פועלת על פי הצהרתה – דהיינו כי גם כיום אין היא מחייבת את מרבית בעלי הנכסים למגורים בהיטל שצ"פ, ואף את אלה שהיא מחייבת, אינה מחייבת על בסיס שוויוני לגופים הציבוריים והעסקיים. ואולם, גם אם נניח כי המבקשת צודקת בטענותיה, כולן או חלקן, עדיין אין הצדקה להעניק לה את הסעד הזמני המבוקש משלושה טעמים חילופיים: ראשית , לא התרשמתי כי ייגרם למבקשת או לגופים שאת האינטרס שלהם היא מייצגת נזק שאינו בר-פיצוי מכך שהסעד הזמני המבוקש לא יינתן, שהרי אם יתקבל הערעור, ויינתן הסעד של ביטול החיובים, תחויב העירייה בהשבת הכספים הללו (השוו ע"א 6089/97 תפנית אדריכלות בע"מ נ' משרד הפנים (23.11.1997)); שנית , בבית המשפט קמא לא התבקש סעד זמני המקפיא את הליך הגבייה נגד גופים ציבוריים ועוסקים, ואין זה ברור מדוע ההצדקה למתן סעד זמני המקפיא את הליך הגבייה נוצרה דווקא בהליך הערעור; שלישית , אף אם המבקשת צודקת בטענותיה כי הצהרת העירייה אינה מקוימת בעיקרה או במלואה, ובעניין זה אינני מביע כל עמדה, אין זה ברור כלל כי הסעד שיינתן יהיה ביטול חיובים שהוטלו על גופים ציבוריים ועוסקים, ולא חיוב להשית חיובים שטרם הוטלו על בעלי נכסים למגורים שמתקיימת הצדקה לחייבם בהיטל שצ"פ (והשוו גם פסקה 32 לפסק הדין בעתירה השנייה).

7.

לאור כל האמור, הבקשה למתן סעד זמני בערעור נדחית בזאת. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות ביחס לבקשה זו.