עע"מ 6776/12 אבו דאבי פאוזי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לסעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתיק עת"ב 15179-07-12, שבמסגרתו נדחתה עתירתם של המבקשים כנגד החלטת המשיב בדבר מתן אשרה למבקשת 2 (להן: המבקשת ) מכוח מעמדה כבת זוגו של אזרח ישראל.

מפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים עולות העובדות הבאות: המבקשת היא אזרחית הפיליפינים והגיעה לישראל ביום 5.2.1997 כעובדת זרה. תוקף אשרת העבודה האחרונה שלה פג ביום 30.8.2000. המבקשת התאסלמה וביום 14.8.2004 ניתן פסק דין על ידי בית הדין השרעי בנצרת המאשר זאת. בחלוף חמש שנים ממועד פקיעת האשרה – ביום 15.2.2005 – הגיש אזרח ישראלי, המבקש 1 (להלן: המבקש ) יליד 1938, בקשה למעמד עבור המבקשת על סמך נישואיהם.

ביום 30.3.2005 נעצרה המבקשת כשוהה בלתי חוקית בסמוך לתחנה המרכזית בתל אביב. בשימוע שנערך לה טענה, כי נישאה למבקש והיא מעוניינת להישאר בישראל עמו. ביום 31.3.2005 הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת שהחליט כי ישקול בחיוב שחרור לאחר שתוגש בקשה מטעם המבקש. לאחר שבקשה כזו הגיעה, שוחררה המבקשת ביום 3.4.2005. בנוסף לבקשה, הומצא העתק חוזה הנישואין בין המבקשים. מאז שחרורה, טופלה בקשתה של המבקשת ומעת לעת ניתנה לה אשרה. המבקשת אף הציגה תעודה על המרת דתה. עם זאת, מעמדה של המבקשת לא שודרג בשל חשד באשר לכנות קשר הנישואים וכן כי השניים אינם מתגוררים ביחד.

במסגרת הטיפול בבקשת המבקשת ולאחר שבקשתה הועברה לטיפול בלשכת מינהל האוכלוסין בתל אביב התבקשו המבקשים ביום 5.7.2009 להמציא מסמכים שונים. משך למעלה משנה לא הומצאו המסמכים, והמבקשת, שבינתיים האשרה שלה הסתיימה ביום 15.7.2009 שהתה כל אותה העת ללא אשרה. כאשר הגיעו המבקשים ביום 26.7.2010 למשרד הפנים, הם נדרשו להמציא תיעוד ומסמכים ותוקף האשרה הוארך בשלושה חודשים עד ליום 26.10.2010. האשרה הוארכה פעם נוספת למרות שלא הומצאו מסמכים עד ליום 19.3.2011 ולאחר מכן עד ליום 3.8.2011 ועד ליום 6.2.2012.

לאחר שלמבקשים נערכו ראיונות נפרדים, ביום 11.12.2011 הוחלט לסרב לבקשה. ערר שהוגש נדחה ביום 27.3.2012 והמבקשת נצטוותה לעזוב את הארץ עד ליום 5.4.2012. משלא עשתה כן ונשארה בישראל, ביום 11.6.2012 נעצרה כשוהה בלתי חוקית והובאה לשימוע בפני ממונה ביקורת גבולות. לטענתה, היא לא קיבלה את ההחלטה שניתנה לה. בתום השימוע ניתן צו משמורת וצו הרחקה. בית הדין למשמורת אישר, ביום 12.6.2012, את הצו ומאז נמצאת המבקשת במעצר.

על החלטת המשיב עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' דראל ) דחה, ביום 9.9.2012, את העתירה בקובעו, כי עמדת הרשות המנהלית מושא העתירה מבוססת היטב על תהליך הבדיקה; על הראיות שנערך ועל היעדרן של ראיות תומכות.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים הגישו המבקשים ערעור בפני בית משפט זה, במסגרתו הבקשה לסעד זמני המונחת לפני.

בבקשה לסעד זמני, מבקשים המבקשים למתן צו ביניים, המונע את גירושה של המבקשת מהארץ ולהורות על שחרורה ממעצר עד להכרעה בערעור. לטענתם, מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן המבקשת התאסלמה ויש פסק דין של בית הדין השרעי המאשר זאת, המבקשים נישאו ומחזיקים בחוזה נישואין. לטענתם, עד למועד מעצרה של המבקשת, המבקשים ניהלו משק בית משותף אולם כעת המבקשת חשופה לגירוש. עוד טוענים הם, צו ביניים זה האוסר על גירושה של המבקשת הוא חיוני על מנת למנוע נזק בלתי הפיך למבקשים שכן אם לא ניתן הצו, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו וממילא לא תהא כל תועלת בערעור עצמו, אם לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, הגעתי לכלל מסקנה די דין הבקשה להידחות, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיב.

השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק דין בעתירה מנהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי, לפיהם הכלל הרחב הינו כי הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מערערים. לפיכך, נקבע בפסיקה כי על מבקש הסעד להראות כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ראו עע"מ 8759/06 רג'א נ' הוועדה מהקומית לתכנון ובניה – גבעת אלוני (לא פורסם, 13.11.2006)).

בענייננו, שני השיקולים מובילים למסקנה, לפיה דין הבקשה להידחות. ראשית, נדמה, כי על פניו סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן מהתיאור העובדתי שהובא בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים עולה, כי קיים פער גילאים גדול בין המבקשים; הם אינם יודעים זה על זה פרטים בסיסיים שאדם יודע על בן זוגו וכן עלו סתירות מהותיות ביותר. כך למשל, טען המבקש, כי ילדיו אינם מכירים את המבקשת ואילו היא טענה כי לא ראתה אותם כבר שנה. שאלות נוספות שנשאלו השניים זכו למענה שונה מהמבקש לעומת המבקשת. בנוסף לזה, התשתית הראייתית שהוצגה להוכחת מרכז חיים משותף, לשיטת המשיב, היתה דלה. שנית, במידה והשניים כן ניהלו משק בית משותף, נדמה כי מאזן הנוחות אף הוא לא נוטה בבירור לטובתם, והם יוכלו להמשיך ולנהל את ההליך שהגישו כאשר המבקשת שוהה מחוץ למדינת ישראל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.