עע"מ 6778/01 שלמה אסבן נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לקיום משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

1.ביום 9.7.97 נהג המבקש ברכב מסחרי מסוג ניסן, בכביש מספר 1, מתל-אביב לירושלים. כמאה מטרים לפני המבקש נסע רכב אחר, מסוג סובארו, בו נהגה נטליה שולמן-ז'זנר (להלן: נהגת הסובארו), כשלצידה ישב הנער יוסי שמיר. נהגת הסובארו הבחינה בדבר מה בוער על הכביש, והאטה את מהירותה. המבקש לא הצליח לבלום את רכבו, וחזית רכבו פגעה בחלק האחורי של רכב הסובארו. רכב הסובארו עלה באש. הנער יוסי שמיר נהרג. נהגת הסובארו חולצה מן הרכב הבוער ונכוותה בפניה ובידיה.

2.כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת"פ 11392/98), בו יוחסו לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), בצירוף סעיפים 40 ו64- לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א1961-; וגרימת תאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצירוף 38(3) לפקודת התעבורה.

3.ביום 25.10.99 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת רות כצמן) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת הדין קבע בית המשפט כי המבקש נהג בחוסר תשומת לב ובחוסר זהירות, וכי רשלנותו היא שגרמה להתנגשותו ברכב שלפניו (בה שהו המנוח ונהגת הסובארו). עוד קבע בית המשפט, כי רכב הסובארו בו שהו הנפגעים החל להתלקח מיד עם התנגשות המבקש ברכב בו נסעו. בית המשפט גזר על המבקש עונש מאסר של 12 חודשים: מחציתם מותנים למשך תקופה של שלוש שנים, ומחציתם לריצוי במסגרת עבודת שירות. רשיונו של המבקש נפסל למשך 7 שנים, והוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח.

4.המבקש ערער על הכרעת דינו ועל פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעורו טען המבקש, כי מותו של המנוח נגרם מהתלקחות הרכב, בעוד זו נגרמה מחפץ בוער שהיה על הכביש ושבא במגע עם רכב הסובארו. חפץ בוער זה, טען המבקש, הינו גורם מתערב זר המנתק את הקשר הסיבתי בין מעשיו של המבקש לבין תוצאותיה הקטלניות של שרפת רכב הסובארו.

5.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) דחה את ערערו של המבקש (ביום 1.8.00). בפסק דינו (ע"פ 71558/99) ציין בית המשפט המחוזי כי הוא מאמץ את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא בדבר התלקחות רכב הסובארו כתוצאה מההתנגשות. בית המשפט המחוזי אף עמד על כך, כי גם אם לנהיגתו הרשלנית של המערער הצטרף גורם נוסף (הוא החפץ הבוער), הרי שעדיין אין בכך כדי לקבוע כי נותק הקשר הסיבתי (ראו עמ' 14-15 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בקביעה זו הסתייע בית המשפט בסעיף 304(5) לחוק העונשין אשר קובע:

"בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר:

...

(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות אילולא הצטרף עימו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר."

על כך הוסיף בית המשפט המחוזי בקובעו, אגב הסתמכותו על חוות הדעת הפתולוגית, כי מותו של המנוח נגרם הן כתוצאה מהשריפה והן כתוצאה מהחבלה שספג בקרות התאונה. עוד ציין בית המשפט המחוזי, שבשל המעיכה הקשה של רכב הסובארו לא ניתן היה לפתוח את דלת הרכב ולחלץ את המנוח.

6.על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 8208/00). בבקשתו עתר המבקש להורות על החזרת התיק לערכאה הראשונה, לצורך בחינה מחודשת של השאלה האם נגרמה ההצתה כתוצאה מאותו חפץ דולק שהיה על הכביש בקרות התאונה. בערעורו ציין המבקש, כי בכוונתו להגיש שתי ראיות חדשות: האחת - הצהרת קצין המשטרה המתארת את הערכתו ביחס לסיבת התפרצות האש, והשניה - חוות דעת מומחה, מר הרשקוביץ, ביחס לאותה שאלה. בית משפט זה (כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן) דחה את הבקשה (ביום 14.11.2000), בקובעו כי השאלה המועלת על ידי המבקש נדונה והוכרעה על ידי שתי ערכאות קודמות, ואין בסיס להתערב בהכרעתן.

7.המבקש עתר לבית משפט זה בבקשה לקיום משפט חוזר. בבקשתו טוען המבקש כי בידיו ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט. המבקש מתבסס על חוות הדעת מטעם המומחה, מר הרשקוביץ. לטענתו, חוות דעת זו סותרת את הממצאים שנקבעו בערכאה הראשונה, והיא שוללת את אחריותו של המבקש לתוצאות התאונה. עוד מבהיר המבקש, כי הגם שראיה זו הייתה לפני בית משפט זה בבואו להכריע בשאלת מתן רשות ערעור, הרי שהיא לא נבחנה לעומקה, ועל כן היא בבחינת "ראיה חדשה".

8.לאחר שעיינתי בהכרעת הדין בערכאות הקודמות, בבקשת המבקש, ובתגובת היועץ המשפטי לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ביסוד הסמכות למשפט חוזר, מונח האיזון בין שני ערכים. האחד, הוא הצורך בהבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם (ראו: ש.ז. פלר "הרהביליטציה: מוסד משפטי מיוחד מחויב המציאות" משפטים א (התשכ"ח) 497). השני, הינו עקרון סופיות הדיון. אינטרס הציבור הוא, כי להתדיינות המשפטית - ולהתדיינות הפלילית בכלל זה - יהיה סוף. הפסיקה צריכה להיות יציבה, ובתי המשפט צריכים להיות פתוחים לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם (ראו: מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל פ"ד נא(2)334; להלן: פרשת עזריה ). איזון זה, המונח ביסודו של סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוביל לכך שמשפט חוזר הוא החריג ולא הכלל. הוא איננו "ערעור נוסף" (ראו: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד נג(1) 529), והוא מותנה בהתקיימותן של אחת מהעילות המנויות בחוק. אין יסוד לטענת המבקש כי הונחה לפני "ראיה חדשה". הראיה אותה מכנה המבקש "חדשה" עמדה לבחינה בפני בית משפט זה בדונו בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש. שנית, אין בראיה האמורה כדי לשנות את תוצאת ההליך לטובתו של המבקש. חוות הדעת עליה מסתמך המבקש איננה שוללת באופן חד-משמעי את אחריותו, והיא אף לא מציעה הסבר קוהרנטי להתרחשות האירועים הנדונים. וכך כותב המומחה בחוות דעתו:

"6.3 אין היום כל אפשרות לדעת אם האש פרצה בסובארו תחילה בחלק הקדמי או בחלק האחורי." (עמ' 4 בחוות הדעת).

שלישית, אף אם לא היו אלה פני הדברים, ברי כי בנסיבות אלו בית המשפט אינו כבול לדברי מומחה פלוני (ראו ע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נא(1) 529), ודבריו מהווים אך ראיה אחת ממכלול ראיות. העדפת חוות דעת מקצועית פלונית על פני רעותה לצורך בדיקת התקיימותו של קשר סיבתי בין רשלנות נאשם או נתבע לבין הנזק או קרות התוצאה - היא עניין לבית המשפט לענות בו (ראו בהקשר זה ע"א 2964/98 אורן אלקן נ' בית חולים קפלן (לא פורסם)). רביעית, לקביעת בתי המשפט קמא לפיה המבקש הוא אשר גרם לפריצתה של האש יש תימוכין נוספים, לרבות דברי המבקש עצמו אשר מובאים בעמ' 61 להכרעת הדין בבית המשפט לתעבורה:

" בחקירה נגדית לתובעת: השיב הנאשם כי בעת שהגיע לבית חולים היה בהכרה, וסיפר לרופא שטיפל בו מה היה: הוא אמר לרופא כי התנגש ברכב במהירות גבוהה... לאחר שזיגזג בכביש הוא פגע בסובארו מאחור, עם החלק הקדמי שמאלי שלו. הוא לא פגע בשום רכב מלבד הסובארו, אשר התלקחה מיד ועלתה בלהבות ." (ההדגשה האחרונה הוספה).

בכל מקרה ברור, כפי שציין בצדק בית המשפט המחוזי, כי גם אם חברו גורמים משלימים לגרימת התוצאה האיומה, אין בכך כדי להשפיע, בנסיבות אלו, על קביעת קיומו של הקשר הסיבתי (ראו י' לוי וא' לדרמן, עיקרים באחריות הפלילית

(תשמ"א), 380-384). בהקשר זה, לא למותר יהיה לציין את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה לחבלת המנוח (שנגרמה בעת ההתנגשות) היה חלק ממשי בגרימת המוות.

9.בשפה רפה טען המבקש כי נגרם לו "עיוות דין". הנתונים שלפני שוללים מכל וכל טענה זו. כבר פסקנו בעבר כי:

"לבחינתה של עילה זו [חשש של ממש לעיוות דין], על הנשיא להשקיף 'במבט-על' על מלוא חומר הראיות - המקורי והנוסף - ולשאול עצמו, אם על פי השקפתו שלו, קיים חשש של ממש כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין" (פרשת עזריה , בעמ' 362-363).

בנסיבות העניין, "מבט על" על מלוא החומר אשר עומד בפני בית אינו מעלה חשש ממשי כי בהרשעת המבקש נגרם עיוות דין. הנאשם היה מיוצג בכל הדיונים בערכאות השונות. ניתן לו יומו בבית המשפט. שתי ערכאות קמא בחנו את טענותיו לעומקן. טענת ניתוק הקשר הסיבתי נטענה ונבדקה שוב ושוב, לרבות בבית משפט זה. נשמעו עדויות רבות. הובאו חוות דעת מומחים בעניין. כלל נקוט בידנו כי עילה זו אין מטרתה "לבדוק פעם נוספת את העובדות ששימשו יסוד להרשעת המבקש, על יסוד נושאים שכבר נידונו בעבר" (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241). אין לפנינו אחד מאותם מקרים חריגים, בהם יערך משפט חוזר, שהוא בבחינת "מוסד מיוחד, המאפשר לבחון נוספות פסק-דין פלילי מקום שהאיזון הראוי בין השאיפה לאמת לבין השאיפה לסופיות הדיון מצדיק זאת" (פרשת עזריה , בעמ' 366).

10. הבקשה נדחית.