פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
עע"ם
7120/11
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערער:
וועד מקומי מושב רגבה
נ ג ד
המשיבים:
1. הועדה המקומית לתכנון ולבניה חבל אשר
2. משרד התחבורה
3. קיבוץ עברון
4. ועדת ערר מחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון
5. מ.ע.צ החברה הלאומית לדרכים בישראל
6. המרכז הבאהי
בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק
דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה מיום
25.8.2011
בעת"מ 29765-10-10 שניתן על ידי כבוד
השופט ר' שפירא
בשם המערער:
עו"ד קובי
בר-לב
בשם המשיבה 1:
עו"ד צביקה כוחן
בשם המשיבים 2 ו-4:
עו"ד מיכל צוק-שפיר
בשם המשיב 3:
עו"ד עמית רון
בשם המשיבה 5:
עו"ד ניר בראונשטיין
בשם המשיב 6:
עו"ד גדעון שרויאר
החלטה
1.
בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עת"מ 29765-10-10, כב' השופט ר' שפירא ). בית המשפט קמא דחה עתירה שהגיש הוועד המקומי מושב רגבה (להלן: המבקש ) כנגד החלטה של המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חבל אשר (להלן: הוועדה המקומית ) לאשר בתנאים את בקשת המשיב 2, משרד התחבורה (להלן: משרד התחבורה ), לקבל היתר בניה לסלילת כביש גישה זמני לאתר הטמנת הפסולת עברון.
2.
הבקשה שבפני היא בקשה שנייה שהגיש המבקש למתן סעד זמני בערעור. הבקשה הראשונה הוגשה בד בבד עם הגשת הערעור, ביום 3.10.2011. בהחלטה מיום 14.12.2011 דחתה השופטת א' חיות את הבקשה. עובדות המקרה שבפנינו פורטו בהרחבה במסגרת החלטתה האמורה של השופטת חיות ועל כן אעמוד על עיקרן רק בקצרה.
3.
בשנת 2007 פורסמה למתן תוקף תוכנית ג/9798 המסדירה את פעילותה של מטמנת הפסולת עברון. כביש הגישה הנוכחי למטמנה הוא כביש צר ומפותל העובר דרך שטחים בבעלותו של המרכז הבהאי העולמי, ולפיכך נקבע בתוכנית כי ייסלל כביש גישה מתאים במקומו. עוד נקבע כי עד לסלילתו של כביש גישה קבוע, ייסלל כביש גישה זמני למטמנה אשר יצא מכביש 8611 שעובר בשטחי מושב רגבה (להלן: כביש הגישה הזמני ). ביום 10.8.2010 אישרה הוועדה המקומית בתנאים את בקשתו של משרד התחבורה לקבל היתר בניה לסלילת כביש הגישה הזמני. כנגד החלטה זו של הוועדה המקומית הגיש המבקש עתירה לבית המשפט קמא, שכאמור נדחתה. המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט קמא וכן הגיש בקשה למתן סעד זמני בערעור, להורות לוועדה המקומית להימנע ממתן היתר בניה לכביש גישה זמני למטמנה. המבקש טען כי בתוכנית לסלילת כביש הגישה הזמני קיימים פגמים היוצרים סיכונים תחבורתיים שעלולים לגרום לפגיעה בחיי אדם, וכן למפגעים בריאותיים, תברואתיים וסביבתיים. השופטת חיות דחתה את הבקשה משיקולים הנוגעים למאזן הנוחות בין הצדדים. על-פי החלטתה, המבקש לא הצליח להראות כי סלילת כביש הגישה הזמני אמנם תגרום למפגעים תחבורתיים ובטיחותיים לתושבי האזור. באשר למפגעים הסביבתיים צוין כי נראה שהתנאים השונים שקבעה הוועדה המקומית להוצאת ההיתר מספקים בשלב זה מענה הולם לחששות שהועלו.
4.
ביום 12.11.2012 הגיש המבקש הודעה לבית משפט זה, לצד בקשה נוספת למתן סעד זמני בערעור, היא הבקשה שבפני. לטענת המבקש משרד התחבורה החליט להפעיל סמכות שונה ונפרדת מההליכים שנוהלו עד כה לשם סלילתו של כביש הגישה הזמני – סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) הקובע כך:
"(ד)
על אף האמור בסעיף 145, מותרת התוויתה של דרך, סלילתה או סגירתה, בידי המדינה או בידי רשות שהוקמה לפי דין או בידי כל גוף הפועל מטעם המדינה לאחר שהוסמך לכך לפי החלטת הממשלה, אם נעשתה בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מיתאר מקומית מאושרת הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, ובלבד שניתנה הודעה על כך לרשות המקומית ולועדה המקומית הנוגעות בדבר".
לטענת המבקש החלטה זו הובאה לידיעתו באופן מקרי, ביום 6.11.2012, לאחר שבאותו יום הודיע משרד התחבורה לוועדה המקומית על כוונתו לפעול לסלילת כביש הגישה הזמני מכוח סעיף 261 (ד) לחוק התכנון והבניה.
5.
לטענת המבקש החלטה זו של משרד התחבורה היא פגומה, בראש ובראשונה, מכיוון שניתנה בזמן שבו מתנהל הליך תלוי ועומד בבית משפט זה בנוגע לחוקיותו של מתן היתר הבנייה לסלילת כביש הגישה הזמני. עוד טוען המבקש כי הלכה למעשה ההחלטה נועדה לעקוף את הדרישות התכנוניות שהציבה הוועדה המקומית למתן היתר בניה לסלילת כביש הגישה הזמני. כמו כן, לשיטתו, הגם שסעיף 261(ד) לחוק התכנון והבניה מאפשר למדינה לבצע עבודות להתוויות דרך שלא מכוח היתר בניה, עדיין הרשות המינהלית חייבת לשקול שיקולים תכנוניים בבואה לסלול דרך. לפיכך, פנה המבקש שוב בבקשה למתן סעד זמני בערעור להורות למשרד התחבורה שלא לקדם את סלילתו של כביש הגישה החדש – גם מכוח סמכותו לפי סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבנייה.
6.
יומיים לאחר הגשת הבקשה שבפני, ביום 15.11.2012, הגישו משרד התחבורה וועדת ערר מחוזית לתכנון ובנייה (להלן: המדינה ) סיכומים בערעור. על-פי האמור בסיכומים, לאחר התייעצות עם כלל גורמי הממשלה הרלוונטיים, ובכלל זה דיונים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הוחלט במשרד התחבורה לבחור בחלופה אחרת לסלילת כביש גישה למטמנת עברון. בנסיבות אלה, משאין בכוונתו של משרד התחבורה לפעול להקמת כביש הגישה מכוחו של היתר הבנייה שהוצא, טענה המדינה כי אין עוד טעם בקיום דיון בערעור וביקשה להורות על מחיקתו. בהמשך לכך, ביום 27.11.2012 הוגשה תגובת המדינה לבקשה למתן סעד זמני בערעור. בתגובה צוין כי החלטת המדינה לסלול את כביש הגישה מכוח סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבנייה מהווה החלטה מינהלית חדשה שאותה יש לתקוף בערכאה המתאימה ולא בבקשה למתן סעד זמני בערעור זה.
7.
דין הבקשה שבפני להידחות. החלטת המדינה להורות על סלילת כביש הגישה מכוח סעיף 261(ד) לחוק התכנון והבנייה אינה מנוגדת לתוצאות הדיון בבית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור שהתיר, הלכה למעשה, את סלילתו של כביש הגישה הזמני. היא אף אינה משנה את החלטת השופטת חיות מיום 14.12.2012, שהתייחסה לערעור כפי שהוגש. אין בדברים אלה, כמובן, משום נקיטת עמדה באשר להחלטות החדשות שהתקבלו, והמבקש רשאי לתקוף אותן, לפי שיקול דעתו, בהליכים המתאימים לכך. בכל הנוגע להמשך ההליכים בערעור ולבקשת המדינה למחוק את הערעור יועבר העניין להרכב שידון בערעור.
8.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' בכסלו התשע"ג (4.12.2012).
ש ו פ ט ת